A Note on What We Mean By “Dialogue” in Playback Theatre/ By Jo Salas 1
למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו משתמשים במילה 'דיאלוג' בתאטרון פלייבק/ גו' סאלאס
תרגום: עינת משעל-ניצן
לקריאת המאמר בפורמט pdf לחצו כאן
בימינו אנו מרבים לתאר את תאטרון הפלייבק כדיאלוג קהילתי, אבל ללא הסברים נוספים תיאור זה עלול להטעות. סוג הדיאלוג שאנחנו מתייחסים אליו הוא לא דיאלוג קוגניטיבי. זה לא אותו תהליך שבו אתה כאדם שומע מישהו מדבר על מחשבותיו, רגשותיו וסיבותיו, ואז אתה מגיב עם המחשבות הרגשות והסיבות שלך. זהו לא תהליך של דיון, של מחשבה והגיון.
במקום זאת, הדיאלוג בפלייבק הוא תהליך המתרחש בעולם הסיפור, הדימוי, הרגש והפעולה הפיזית. דיאלוג מוחשי, יצירתי. אנחנו קוראים לזה דיאלוג כי בתהליך התפתחות של מופע, הסיפורים מזמנים ומקדמים אחד את השני. אף אחד לא יודע מראש איזה קול יישמע, ואיזה סיפור יוצג. אישה בקהל שומעת סיפור וצופה בו מוצג על הבמה, ואז מוצאת את עצמה נזכרת באירוע מחייה. זה יכול ויכול שלא להיות קשור באופן ברור לסיפור שכרגע ראתה. היא נזכרת ברגע מחייה, וחושבת "כן אני רוצה לספר להם על זה", המנחה מבקש סיפור נוסף והיא מרימה את ידה.
בין אם הקשר ברור או לא, סביר להניח שהסיפור שלה הינו תגובה למה שהתרחש זה עתה, או למשהו שקרה בשלב מוקדם יותר במופע. אבל זוהי לא תגובה לוגית או דיאלקטית. בתאטרון פלייבק כל הצהרה וכל סיפור נמסרים, מובנים ומעוררים תגובה ברמות של תנועה ודמיון. הדיאלוג ממשיך, דרך אסוציאציות ורגעי השראה המתעוררים בעקבות אספקטים שונים שהמספר הביא בסיפורו, ובעקבות הדרך בה השחקנים החיו מחדש את הסיפור על הבמה.
אחרי אירוע של פלייבק, בעיקר כזה שעסק בנושא חברתי ובו נשמעו קולות שונים שהוצגו על הבמה, חברי הקהל, כולל המספרים, מושפעים באופן מרחיק לכת ע"י צפייתם בהתרחשות. התוצאה אינה בהכרח שדיעות השתנו, אלא שהבנתו של כל אדם את המציאות המשותפת השתנתה והתרחבה, גם אם בצורה מאוד עדינה .
במפגש שאינו פלייבק, שעוסק בנושא המעורר מתח ושנוי במחלוקת, מתרחש לרוב דיאלוג מסורתי יותר, ובו אנשים מביעים את דעתם בדר"כ בתגובה ישירה לאחרים. מוצגים טיעונים שונים, המקבלים תמיכה או התנגדות. השיחה מתקדמת מהר, הרבה מילים נאמרות.
המגבלה של דיאלוג מסוג זה, גם כאשר הוא נגיש ומאפשר מעורבות מקסימאלית, היא שקל להתנגד לכל שינוי שיכול להתרחש בעקבות הדברים הנשמעים. זה קל לאנשים פשוט לחזור שוב ושוב, בקול רם יותר ויותר, על מה שידעו והרגישו לפני שנכנסו לחדר.
בתאטרון פלייבק קורה ההיפך. התהליך מתקדם לאט. מילים מצטרפות לפעולה. ייתכן ויישמעו פחות קולות, אך סביר שקולות אלו ייצגו את כל מגוון השונות בחדר, זאת במידה והמנחה הינו מספיק רגיש ומיומן. נקודות מבט של חברים בקהל מובעות דרך הצהרות וסיפורים אישים, הופכות לתאטרון, ונצפות ע"י יתר הקהל ללא כל דרישה להעיר, לשפוט, לנתח או לאשר.
נקודת מבטו של המספר יכולה להיות לא פופולארית, ואף מעוררת שאט נפש עבור יתר המאזינים, אבל אחרי שהם שומעים את הקול האנושי של המספר, ונחשפים לסיפור המוצג על הבמה, נפתח בכל אחד מחברי הקהל ומהשחקנים מרחב מסוים שיכול להכיל את האנושיות הטמונה במספר ובדיעותיו. כמו כן, קיימת אפשרות מיידית לחברי הקהל לספר את הסיפורים והרגשות שלהם בתגובה.
סביר להניח שמופע פלייבק שעוסק בנושא שמעורר מחלוקת (אם באופן מכוון ואם כיון שחברי הקהל העלו זאת), לא יסתיים ב"פיוס" במובן של הגעה להסכמות והבנות- ובכל זאת הוא בהחלט יכול להיות חלק מתהליך ארוך ומורכב יותר בכיוון זה. מה שמופע פלייבק יכול לעשות הוא ליצור מקום של פתיחות שבו אנשים הופכים פחות מבוצרים על ידי נקודות המבט שלהם וההתנסויות שלהם. יותר פתוחים אחד לשני כבני אדם. המקום היותר רחב הזה הוא חיוני לכל סוג של פיוס או הבנה הדדית ארוכי טווח.
בשנת 2004, לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב, ערכה קבוצת הפלייבק נהר ההאדסון ("Hudson River Playback Theatre"), סדרת מופעים בקרב קמפוסים של קולג'ים. מטרתנו היתה לעורר את המודעות סביב הצבעה ואי הצבעה מתוך תקווה להגביר את מעורבותם של התלמידים בבחירות המתקרבות. רצינו לחקור את ההצבעה עצמה- למה אנשים מצביעים או נמנעים, וקיווינו לעודד חלק מהנמנעים להירשם להצביע (היה ניתן להירשם כבוחר לאחר כל הופעה).
אחת ההופעות התקיימה בקולג' של קהילה מקומית, שהסטודנטים בו מגיעים מטווח רחב של גיל, מעמד וגזע. אני לימדתי מיומנויות פלייבק בסיסיות בשיעור דרמה וחלק מהסטודנטים הצטרפו כשחקנים לצוות של המופע.
במופע שמענו דיעות ונקודות מבט הפוכות לחלוטין ולעיתים מעוררות סערה. על אף שהגדרנו בפירוש כי המוקד של המופע הינו ההצבעה עצמה, רבים דיברו על המועמדים ועל הנושאים שעומדים לסדר היום הציבורי בבחירות.
בין המספרים שלנו היו סטודנט שתמך בהתלהבות בבוש והיה בעד התנ"ך ונגד הומוסקסואלים, חברת פקולטה שאמרה כי היא תצביע כדי "להפסיק את ההרג בעיראק", סטודנט נוסף שנמאס לו מהמפלגות הגדולות ורצה להצביע לנאדר[2], אדם אחר שדיבר על מעברים בין תקווה לשאט נפש, אחר שחש מחויב להצביע מתוך אחריות אזרחית, סטודנטית שסרבה להצביע כי מצאה את כל התהליך חסר משמעות, מורה שהיה נרגז בשל דיווחים על הפחדת מצביעים ע"י פקידי בחירות שהניחו כי אלו יצביעו ב"דרך שגויה". ידיים התרוממו באויר בכל פעם ששאלנו שאלה או הזמנו את המספר הבא- היה נדמה כי קהל של 120 איש היה מעורב באופן עמוק במתרחש.
כאשר השחקנים עמדו יחד במעגל מאחורי הקלעים אחרי המופע, אדם צעיר- שדיבר מספר פעמים במשך המופע- ניגש כדי לומר לנו שלדעתו תאטרון פלייבק הוא לא כלי טוב לדיאלוג, מכיוון שאנחנו מפשטים כל דבר. הוא טען שזה נהיה כמו טלויזיה, רק חלקיקי משפטים וקולות.
זה לא היה הרגע המתאים להיכנס לדיון ביקורתי, בעיקר בשביל השחקנים הצעירים האורחים שלנו. אז רק הודנו לו וחזרנו לסיכום שלנו. אבל אחרי כן, חשבתי הרבה על הביקורת שלו. אני חושבת שהוא הגיב בדרך הגיונית למילה "דיאלוג" – מילה בה השתמשתי בפתיחת המופע. כמו שציינתי למעלה, מופע תאטרון פלייבק הוא לא דיאלוג, או לא דיאלוג יעיל בדרך שבה אנחנו בדרך כלל משתמשים במילה. אבל מה שאותו אדם פספס היה הרמה האחרת של הדיאלוג שבה אנשים החליפו הצהרות רגשיות עמוקות וסיפורים. עובדה שכל כך הרבה קולות ועמדות נשמעו בקול רם, וכובדו ע"י כך שהפכו לתאטרון, עובדה שכולם- קהל ושחקנים – שמעו והרגישו מגוון רגשות ונקודות מבט, שהינו רחב בהרבה מהטווח שרובנו בוחרים להיחשף אליו בדר"כ במעגלים הרגילים שלנו.
דרך המדיום של התאטרון יכולנו להקשיב לאותן דיעות שהן בדרך כלל לא נוחות עבורנו, בלי להתכווץ בפנים ובלי להיפטר מהן במהירות.
אני עצמי בדרך כלל מרגישה כל כך פגועה מנקודות מבט של הימין הקיצוני, או מהאדישות והבורות שעבורי הן מקור הסבל של הארץ הזאת, שאני מבודדת את עצמי מלשמוע את הקולות האלו. אני מכבה את הרדיו, אני מניחה את העיתון, אני מדברת על פוליטיקה רק עם אלו שהשקפותיהם דומות לשלי. זה פשוט יותר מדי כואב באופן אישי לעשות כל דבר אחר. אבל מבמת הפלייבק אני יכולה למצוא מקום בתוכי לכל נקודות המבט. אני יכולה להקשיב להן, להיות מחויבת למספר, ולדאוג שנכבד ונלכוד את מהות החויה של האדם בלי להיסגר או להיכנס למצוקה. ואפילו אחרי שההופעה נגמרת, אני מרגישה שינוי בתוך עצמי, מקום שהתרחב. זה נעשה לי קל יותר לשמור ולזכור את העובדה, שגם אנשים עם נקודות מבט השונות באופן קיצוני משלי הם עדיין אנשים כמוני, שאינם לחלוטין זרים לי. הם אנשים עם סיפורים.
אם אנחנו לא מסוגלים להקשיב אחד לשני, שום קשר, שום דיאלוג, שום פיוס אינו אפשרי.
אך ורק מהמקום הפנימי הזה שמתרחב יכול לצמוח איזה שהוא סוג של שינוי.
זהו סוג הדיאלוג שתאטרון פלייבק יכול להשיג.
[1] ** This material is made publicly available by the Centre for Playback Theatre and remains the intellectual property of its author.
[2] אמריקאי שייצג את מפלגת הירוקים כמועמדת במסע הבחירות הנשיאותי בשנת 2000
במקום זאת, הדיאלוג בפלייבק הוא תהליך המתרחש בעולם הסיפור, הדימוי, הרגש והפעולה הפיזית. דיאלוג מוחשי, יצירתי. אנחנו קוראים לזה דיאלוג כי בתהליך התפתחות של מופע, הסיפורים מזמנים ומקדמים אחד את השני. אף אחד לא יודע מראש איזה קול יישמע, ואיזה סיפור יוצג. אישה בקהל שומעת סיפור וצופה בו מוצג על הבמה, ואז מוצאת את עצמה נזכרת באירוע מחייה. זה יכול ויכול שלא להיות קשור באופן ברור לסיפור שכרגע ראתה. היא נזכרת ברגע מחייה, וחושבת "כן אני רוצה לספר להם על זה", המנחה מבקש סיפור נוסף והיא מרימה את ידה.
בין אם הקשר ברור או לא, סביר להניח שהסיפור שלה הינו תגובה למה שהתרחש זה עתה, או למשהו שקרה בשלב מוקדם יותר במופע. אבל זוהי לא תגובה לוגית או דיאלקטית. בתאטרון פלייבק כל הצהרה וכל סיפור נמסרים, מובנים ומעוררים תגובה ברמות של תנועה ודמיון. הדיאלוג ממשיך, דרך אסוציאציות ורגעי השראה המתעוררים בעקבות אספקטים שונים שהמספר הביא בסיפורו, ובעקבות הדרך בה השחקנים החיו מחדש את הסיפור על הבמה.
אחרי אירוע של פלייבק, בעיקר כזה שעסק בנושא חברתי ובו נשמעו קולות שונים שהוצגו על הבמה, חברי הקהל, כולל המספרים, מושפעים באופן מרחיק לכת ע"י צפייתם בהתרחשות. התוצאה אינה בהכרח שדיעות השתנו, אלא שהבנתו של כל אדם את המציאות המשותפת השתנתה והתרחבה, גם אם בצורה מאוד עדינה .
במפגש שאינו פלייבק, שעוסק בנושא המעורר מתח ושנוי במחלוקת, מתרחש לרוב דיאלוג מסורתי יותר, ובו אנשים מביעים את דעתם בדר"כ בתגובה ישירה לאחרים. מוצגים טיעונים שונים, המקבלים תמיכה או התנגדות. השיחה מתקדמת מהר, הרבה מילים נאמרות.
המגבלה של דיאלוג מסוג זה, גם כאשר הוא נגיש ומאפשר מעורבות מקסימאלית, היא שקל להתנגד לכל שינוי שיכול להתרחש בעקבות הדברים הנשמעים. זה קל לאנשים פשוט לחזור שוב ושוב, בקול רם יותר ויותר, על מה שידעו והרגישו לפני שנכנסו לחדר.
בתאטרון פלייבק קורה ההיפך. התהליך מתקדם לאט. מילים מצטרפות לפעולה. ייתכן ויישמעו פחות קולות, אך סביר שקולות אלו ייצגו את כל מגוון השונות בחדר, זאת במידה והמנחה הינו מספיק רגיש ומיומן. נקודות מבט של חברים בקהל מובעות דרך הצהרות וסיפורים אישים, הופכות לתאטרון, ונצפות ע"י יתר הקהל ללא כל דרישה להעיר, לשפוט, לנתח או לאשר.
נקודת מבטו של המספר יכולה להיות לא פופולארית, ואף מעוררת שאט נפש עבור יתר המאזינים, אבל אחרי שהם שומעים את הקול האנושי של המספר, ונחשפים לסיפור המוצג על הבמה, נפתח בכל אחד מחברי הקהל ומהשחקנים מרחב מסוים שיכול להכיל את האנושיות הטמונה במספר ובדיעותיו. כמו כן, קיימת אפשרות מיידית לחברי הקהל לספר את הסיפורים והרגשות שלהם בתגובה.
סביר להניח שמופע פלייבק שעוסק בנושא שמעורר מחלוקת (אם באופן מכוון ואם כיון שחברי הקהל העלו זאת), לא יסתיים ב"פיוס" במובן של הגעה להסכמות והבנות- ובכל זאת הוא בהחלט יכול להיות חלק מתהליך ארוך ומורכב יותר בכיוון זה. מה שמופע פלייבק יכול לעשות הוא ליצור מקום של פתיחות שבו אנשים הופכים פחות מבוצרים על ידי נקודות המבט שלהם וההתנסויות שלהם. יותר פתוחים אחד לשני כבני אדם. המקום היותר רחב הזה הוא חיוני לכל סוג של פיוס או הבנה הדדית ארוכי טווח.
בשנת 2004, לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב, ערכה קבוצת הפלייבק נהר ההאדסון ("Hudson River Playback Theatre"), סדרת מופעים בקרב קמפוסים של קולג'ים. מטרתנו היתה לעורר את המודעות סביב הצבעה ואי הצבעה מתוך תקווה להגביר את מעורבותם של התלמידים בבחירות המתקרבות. רצינו לחקור את ההצבעה עצמה- למה אנשים מצביעים או נמנעים, וקיווינו לעודד חלק מהנמנעים להירשם להצביע (היה ניתן להירשם כבוחר לאחר כל הופעה).
אחת ההופעות התקיימה בקולג' של קהילה מקומית, שהסטודנטים בו מגיעים מטווח רחב של גיל, מעמד וגזע. אני לימדתי מיומנויות פלייבק בסיסיות בשיעור דרמה וחלק מהסטודנטים הצטרפו כשחקנים לצוות של המופע.
במופע שמענו דיעות ונקודות מבט הפוכות לחלוטין ולעיתים מעוררות סערה. על אף שהגדרנו בפירוש כי המוקד של המופע הינו ההצבעה עצמה, רבים דיברו על המועמדים ועל הנושאים שעומדים לסדר היום הציבורי בבחירות.
בין המספרים שלנו היו סטודנט שתמך בהתלהבות בבוש והיה בעד התנ"ך ונגד הומוסקסואלים, חברת פקולטה שאמרה כי היא תצביע כדי "להפסיק את ההרג בעיראק", סטודנט נוסף שנמאס לו מהמפלגות הגדולות ורצה להצביע לנאדר[2], אדם אחר שדיבר על מעברים בין תקווה לשאט נפש, אחר שחש מחויב להצביע מתוך אחריות אזרחית, סטודנטית שסרבה להצביע כי מצאה את כל התהליך חסר משמעות, מורה שהיה נרגז בשל דיווחים על הפחדת מצביעים ע"י פקידי בחירות שהניחו כי אלו יצביעו ב"דרך שגויה". ידיים התרוממו באויר בכל פעם ששאלנו שאלה או הזמנו את המספר הבא- היה נדמה כי קהל של 120 איש היה מעורב באופן עמוק במתרחש.
כאשר השחקנים עמדו יחד במעגל מאחורי הקלעים אחרי המופע, אדם צעיר- שדיבר מספר פעמים במשך המופע- ניגש כדי לומר לנו שלדעתו תאטרון פלייבק הוא לא כלי טוב לדיאלוג, מכיוון שאנחנו מפשטים כל דבר. הוא טען שזה נהיה כמו טלויזיה, רק חלקיקי משפטים וקולות.
זה לא היה הרגע המתאים להיכנס לדיון ביקורתי, בעיקר בשביל השחקנים הצעירים האורחים שלנו. אז רק הודנו לו וחזרנו לסיכום שלנו. אבל אחרי כן, חשבתי הרבה על הביקורת שלו. אני חושבת שהוא הגיב בדרך הגיונית למילה "דיאלוג" – מילה בה השתמשתי בפתיחת המופע. כמו שציינתי למעלה, מופע תאטרון פלייבק הוא לא דיאלוג, או לא דיאלוג יעיל בדרך שבה אנחנו בדרך כלל משתמשים במילה. אבל מה שאותו אדם פספס היה הרמה האחרת של הדיאלוג שבה אנשים החליפו הצהרות רגשיות עמוקות וסיפורים. עובדה שכל כך הרבה קולות ועמדות נשמעו בקול רם, וכובדו ע"י כך שהפכו לתאטרון, עובדה שכולם- קהל ושחקנים – שמעו והרגישו מגוון רגשות ונקודות מבט, שהינו רחב בהרבה מהטווח שרובנו בוחרים להיחשף אליו בדר"כ במעגלים הרגילים שלנו.
דרך המדיום של התאטרון יכולנו להקשיב לאותן דיעות שהן בדרך כלל לא נוחות עבורנו, בלי להתכווץ בפנים ובלי להיפטר מהן במהירות.
אני עצמי בדרך כלל מרגישה כל כך פגועה מנקודות מבט של הימין הקיצוני, או מהאדישות והבורות שעבורי הן מקור הסבל של הארץ הזאת, שאני מבודדת את עצמי מלשמוע את הקולות האלו. אני מכבה את הרדיו, אני מניחה את העיתון, אני מדברת על פוליטיקה רק עם אלו שהשקפותיהם דומות לשלי. זה פשוט יותר מדי כואב באופן אישי לעשות כל דבר אחר. אבל מבמת הפלייבק אני יכולה למצוא מקום בתוכי לכל נקודות המבט. אני יכולה להקשיב להן, להיות מחויבת למספר, ולדאוג שנכבד ונלכוד את מהות החויה של האדם בלי להיסגר או להיכנס למצוקה. ואפילו אחרי שההופעה נגמרת, אני מרגישה שינוי בתוך עצמי, מקום שהתרחב. זה נעשה לי קל יותר לשמור ולזכור את העובדה, שגם אנשים עם נקודות מבט השונות באופן קיצוני משלי הם עדיין אנשים כמוני, שאינם לחלוטין זרים לי. הם אנשים עם סיפורים.
אם אנחנו לא מסוגלים להקשיב אחד לשני, שום קשר, שום דיאלוג, שום פיוס אינו אפשרי.
אך ורק מהמקום הפנימי הזה שמתרחב יכול לצמוח איזה שהוא סוג של שינוי.
זהו סוג הדיאלוג שתאטרון פלייבק יכול להשיג.
[1] ** This material is made publicly available by the Centre for Playback Theatre and remains the intellectual property of its author.
[2] אמריקאי שייצג את מפלגת הירוקים כמועמדת במסע הבחירות הנשיאותי בשנת 2000
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה