אחת מצורות הסגירה האהובות עלי ביותר במופע פלייבק היא כאשר השחקנים עומדים כולם בשורה ובאופן אימפולסיבי אחד אחרי השני מספרים רגע אחד שהם זוכרים מהמופע. שורת הפתיחה תהיה תמיד: "פעם אחת...".
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי מופע פלייבק בהונג קונג, בשנת 1997, ומאוד התרגשתי. זה היה ארוע מיוחד מאחר והונג קונג נמסרה בדיוק באותה שנה לריבונות סין. היה שם זיכרון קולקטיבי של אותו ארוע, המערב רגשות שונים. כשאנשים שואלים אותי מה כ"כ נהדר בפלייבק, אני תמיד נזכר בטעם של תחושה קסומה, אפילו שאיני זוכר אף אחד מהסיפורים שסופרו. התשובה שלי לאנשים שמסתקרנים לגבי האופן שבו מופע פלייבק מצליח להתחבר לנבכי הנפש, היא "לכו תחוו בעצמכם". שום דבר לא יכול לשחזר מחדש מופע פלייבק, חוץ ממופע הפלייבק בעצמו. הרעיון של לשחק מחדש את הארוע לא יכול לסייע באמת, שכן מופע תיאטרון פלייבק הינו כל כולו מלא חיות.
בהיותה תבנית אלתורית, תיאטרון פלייבק הינו כל כולו ספונטניות. בתוך המסגרת הריטואלית-טקסית, הכל יכול לקרות והארוע זורם וגמיש. בדיוק כפי שאי אפשר לעצב נהר זורם, כך ניסיון לקבע רגע ספונטני של מופע פלייבק הוא כמעט בלתי אפשרי. יחד עם זאת, טכנולוגיה מודרנית הופכת את הבלתי אפשרי לאפשרי. מצלמות וידאו נמצאות בשימוש נרחב לצורך תיעוד מופעי פלייבק. נכון שלא ניתן לומר שהטכניקות האלו אינן תורמות כלל וכלל לתיעוד המופע. יחד עם זאת, חשוב מאוד להבין את האופי של הארוע המתועד ואת האמצעי אשר בוחרים לתעד באמצעותו לפני שמתחילים.
במאמר זה אני אתאר את האלטרנטיבות הקיימות לתיעוד מופע פלייבק, כמו גם איך כל שיטה יכולה להיות יעילה על מנת להשיג מטרה מסוימת. מהי המשמעות של שחזור מופע תיאטרון פלייבק? האם נוכל אי פעם לבנות מחדש מופע פלייבק? אם לא, מה המטרה של התיעוד? מה יוותר מאחור לאחר מופע פלייבק? עד כמה חשובים "החיים שאחרי" המופע לקבוצות פלייבק אחרות ולקהילת הפלייבק? בהמשך המאמר יובאו המחשות על מנת לשכלל את נקודת המבט שלי. אני גם אפרוש את החשיבות של תיעוד תיאטרון פלייבק, על אף הבעייתיות הכרוכה בכך. התקווה שלי היא שחקירה כזו יכולה להפוך את קהילת פלייבק ברחבי העולם לקואליציה אקטיבית העומדת על שינויים חברתיים כחלק מהתמונה הגדולה יותר של המצב בעולם, בעזרת שימוש בארכיון פלייבק גלובלי.
תיאטרון פלייבק כאמצעי לתיעוד הזיכרון האישי:
תיאטרון פלייבק משחזר עבור אנשים סיפורים אישיים המבוססים על הזיכרונות שלהם מהחוויה. לרוב נוכל לקבל מכל מי שהיה מעורב באותה סיטואציה גרסאות שונות על אותו סיפור, לא רק משום שהסיפור סופר מנקודת מבט אחרת, אלא בשל העובדה שאנחנו עושים כל הזמן בחירות לא מודעות לגבי הדברים שאנחנו בוחרים לזכור ולגבי האופן שבו נזכור אותם. חשוב להבין שמאורע מהחיים לעולם לא יוכל להיות באמת משוחזר. על כן, כאשר אנחנו עושים פלייבק לסיפור של מישהו, זהו לא ניסיון לבנות מחדש בדיוק את מה שקרה, אלא לבנות השתקפות, שיקוף של מה שקרה על פי זיכרונו של המספר. באמצעות השיקוף, הזיכרון האישי של המספר נפתח מחדש ויכול, או יכול שלא, להתכוונן מחדש בבנק הזיכרונות של המספר.
למעשה, אותו סיפור יכול להיות מסופר באופנים שונים כאשר הוא מסופר במופעים שונים, לקהלים שונים, בזמנים שונים ולקבוצות שונות. חוויות שאירעו לאחרונה עשויות לשנות את נקודת המבט של המספר על האירוע. לפיכך ייתכן שהזיכרון של אותו הסיפור יעבור התאמה מחדש. ייתכן שחלקים חסרים עשויים יושלמו לאחר הצפייה בשיקוף וכך יבנו אצל המספר זיכרון מחודש של הסיפור.
לכן לתיאטרון פלייבק יש תפקיד של מעין ארכיון חי לחיים וסיפורים אישיים של אנשים. הקהל אשר מתאסף לספר ולצפות במופע נמצא שם על מנת ליצור ביחד תיעוד של נושא מהחיים, המבוסס על זכרונות אישיים.
ועדיין, הזיכרון שלנו הינו גמיש ומשתנה כל הזמן. על מנת ללכוד רגע חזותי משתמשים במתקנים שונים – המקובלים ביותר הם מצלמות, רשמקולים ומצלמות וידאו. תמונה של מסיבת חתונה תעלה סיפורים וזכרונות שונים מאותו יום ולאו דווקא את הרגע המסוים שנראה בתמונה. ולהפך, מראה של פנים מסוימות מאותה תמונה, יזכיר לנו פעמים רבות סיפורים אחרים הקשורים באותה דמות, ושאין להם כל קשר לתמונה והארוע המסוימים. זיכרון ואסוציאציות עובדים בד בבד במקרים כאלה.
בנוסף לתיעוד הדיגיטלי, דרך מסורתית ליצור תעתיר מבוססת על כתיבה וסקירה אשר משמשים לתעד לא רק את "מה שקרה". צורה כזו תאגד גם את ההשקפות האישיות והפרשנויות. מכתבים או צורות תקשורת כתובות אחרות בין קבוצות, שחקנים וחברים מהקהל הינם גם מעין ענפים של הזיכרון המופצים הלאה.
תוך כדי פיתוחו של תיאטרון פלייבק, אנו חייבים לחבר ביחד את הזיכרון של חוויות הפלייבק שלנו. כשנבין את טבעו של תיאטרון פלייבק, נבחין שאנחנו לא מתעדים מופע פלייבק יחיד, כי אם את זיכרונותיהם של האנשים אשר מעצבים את ההווה.
אנו זקוקים לרישומים על מנת להראות לאחרים מהו תיאטרון פלייבק ואיך הוא עובד, במיוחד למטרות מימון ושיווק. הדרך הטובה ביותר להכיר תיאטרון פלייבק היא כאמור להזמין למופע. ואולם, המגבלות הן שלא תמיד זה אפשרי.
במובן המעשי, תיעוד של מופע פלייבק בעזרת מצלמת וידאו שנמצאת בין אנשי הקהל נראית כדרך הטובה ביותר. תיעוד מסוג זה נתפס כחיוני להישרדות המופע, ואולי אף לשיטה בכללותה בימינו. אע"פי כן השאלה היא איך לעשות את זה. אם נוכל לספק לכל מספר דרך לצפות מחדש בחווית הפלייבק, האם אנו יכולים להשתמש בידע הזה על מנת לאפשר צפייה מחדש במופע גם עבור אחרים?
תיעוד של תולדות חיים
תיעוד של מופע תיאטרון היה כרוך מאז ומעולם בבעייתיות.
"מופע יכול "לחיות" רק בזמן הווה. מופע איננו יכול להישמר, להיות מוקלט או מופץ באופן אחר. ברגע שהדבר נעשה כך, המופע הופך למשהו אחר... תיעוד המופע הינו אך בגדר תמריץ ועידוד להפוך את הזיכרון להווה." (פגי פלאן, 1993)
ניק קיי ציין מפורשות שהבנת אותה יצירה כשהיא נצפית בשני מדיומים שונים הינה שונה. העובדה שהמדיום האחר הינה צורת אומנות עצמאית מדברת בעד עצמה.
במקרה של תיאטרון פלייבק, לא רק שמדובר במופע חי, אלא שזוהי יצירה באימפרוביזציה. אלתור משמעו ספונטאניות. מה שקורה ברגע אחד, נעלם ברגע הבא. זה זורם, ממש כמו הזיכרון שלנו. ניסיון ללכוד רגע כזה הינו ניסיון לקבע משהו אשר מטבעו משתנה ברציפות, אפילו לאחר שהאירוע הסתיים. על מנת לייצר איזון, התיעוד חייב להיות כזה אשר מטבעו בעל אופי "מתפתח".
תמונות סטילס
Your browser may not support display of this image.
בתמונה הזו למשל, בלא הסבר נוסף, כנראה שלא נוכל לדעת על מה היה הסיפור. הפלייבקיסט המיומן או הצופה המנוסה, יוכל לזהות פה טכניקה של "fluid sculptures". ניתן לנחש מהפסלים איזו תחושה הם משחקים. עם זאת, התוכן יהיה חסר. אם כן, האם תמונות אלו עדיין יעילות? התשובה חיובית. תמונות פשוטות של טכניקות קצרות או תמונה מסיפור מציגה לצופה את הכישרון האומנותי והסגנון של הקבוצה. אוסף של תמונות ממופעים שונים, יכול גם להמחיש את המגוון של הקבוצה וגם לשרת את השחקנים עצמם לסקור מחדש את הבעותיהם הטבעיות.
Your browser may not support display of this image.
בכל אופן, אנו צריכים להיות זהירים לגבי האופן בו אנחנו מצלמים את התמונות. מטרת הצילום משפיעה על התוצאה ועל השימוש בתיעוד. התמונות הנ"ל הינן צילומים בודדים של "פלואידים". מבחינה אסטטית תמונה 3 משביעת רצון ומהנה יותר,ואולם תמונה 4 לוכדת חוויה אמיתית הרבה יותר של פלואיד מאחר והיא מראה תמונת גוף מלאה. יש שיטענו כי התמונה איבדה את הבעות הפנים, אך יש להתחשב שגם במופע פלייבק הקהל צופה בפלואיד מרחוק. על כן השחקנים יכולים לראות בעצמם איך פסל, כאובייקט, נצפה על ידי הקהל. כמו כן בתמונת גוף מלאה, הקבוצה יכולה לצפות מחדש במבנה הטכני של הפסל.
מובן מאליו שתמונות אינן עונות על כל השאלות העולות בהקשר של תיעוד מופע. המגבלה של קיבוע אירוע מתמשך מציב אתגר לפענוח מלא של מופע פלייבק. במקרה הטוב ביותר זה יכול לתאר את הסגנון האומנותי של הקבוצה ולשמש את הקבוצה עצמה. תיעוד מתמשך של עבודת הקבוצה מספק מבט חטוף על איכות הקבוצה ומסתבר שהוא הנוח ביותר לקדם את הקבוצה.
וידאו
הקלטות וידאו מבטיחות שאנחנו לא מאבדים את הפעולות. אעפ"י כן, היות הוידאו כזה שניתן לחזור עליו, סותר את המהות של הספונטאניות במופע פלייבק. וכך האיכות היצרית של מופע פלייבק הולכת לאיבוד. יתרה מכך, צפייה בהקלטות וידאו הינה בעלת אופי מציצני שונה מאוד מחווית הצפייה של הקהל במופע פלייבק. יש להתייחס ולהדגיש בעיה כזו, שכן קיבוע של אירוע אשר אמור להיעלם מיד לאחר היווצרותו הינו חיוני לטכניקה כמו פלייבק.
תיאטרון פלייבק מוקיר סיפורים אישיים רוב הזמן בתפאורה מסוימת בתוך הקהילה??. תיעוד שהינו בעל אופי חזרתי יכול להפוך מכשול לאנשים לבוא ולספר את סיפורם האישי. האיכות של "כאן ועכשיו" הינה חלק מהריטואל של תיאטרון פלייבק, בזמן שוידאו נוטה "לגנוב" את הריטואל.
צריך להיות קונצנזוס ברור לפני תחילת המופע לגבי התיעוד ומטרתו. הסבר מעורפל וכללי בצורת "לשימוש הקבוצה" איננו ספציפי דיו.
למשל, אם מספר מסוים בוחר לספר סיפור על סוד אפל, שאח"כ מראים אותו למנהל שלו, הדבר עלול לעלות לו בעבודתו. ברור שזה הדבר הקרוב ביותר למציאות במונחים של הקלדה בזמן אמת של האירוע. ניתן לראות איזה סיפור הוביל לאיזה סיפור הבא, איך התחיל המופע ואיך הסתיים, מה היו תגובות הקהל. זה עוזר לנו לבחון את המופע ושיטות ההנחיה וגם לעקוב אחר הסיפורים שסופרו.
ברור שיש צורך להיות בעל משמעת עצמית באופן הטיפול בקלטות. הכרחי שנבהיר מהן מטרות התיעוד. במילים אחרות, האם אנחנו מתכוונים להראות את ההקלטה לאנשים שלא נכחו במופע עצמו, כגון מממנים או נותני חסות. יהיה רצוי שנבהיר את אופי הארגונים להם נראה את ההקלטה ושנהיה פתוחים לגבי חשיפת המספר בעריכה הסופית.
דוגמא :
קבוצת פלייבק בהונג קונג ארגנה ביחד עם תחנת טלוויזיה מופע פלייבק במהלך התפרצות הסארס. הובהר כי תחנת הטלוויזיה תארגן את הקהל ותהיה אחראית ליידע את הקהל בדבר טבע המופע לפני התחייבותם להשתתף ולהיות מצולמים ומשודרים במהלך התוכנית. האירוע התקדם כראוי למרות התסכול הקל של הצלם אשר התרוצץ קדימה ואחורה מנסה לתפוס את הסצנות מזוויות שונות. בכל אופן, מאחר ויידעו את הקהל מראש, הוא הצליח להסתגל לריטואל של האירוע הספציפי. הגרסה הסופית ששודרה בטלוויזיה נראתה יותר כמו קולאז' של מספר סצנות כשעיני המספרים מכוסות באפקט מיוחד.
זה היה מוזר לצפות בזה בטלוויזיה והחוויה כולה לא נראתה דומה למופע פלייבק, אלא יותר כמו לקליפ של אנשים שונים בקהל. הזווית שבה בחר הצלם לצלם והסצנות שערכו פרשו מחדש את המהות של הסיפורים ואת הארוע עצמו. הגרסה הסופית ששודרה לצופים היתה כבר "יד רביעית" של האירוע המקורי: הראשונה - של המספר, אח"כ הצפייה מחדש על ידי הקבוצה, באופן שבו המופע נתפס על ידי הצלם, והאופן בו נערכה לגרסה סופית.
התיאור עצמו איננו משחזר את התמונה, אלא עוזר במידת מה לביים מחדש את הזיכרון של מה שאבד. התיאורים מזכירים לנו איך האובדן מייצר משמעות שמולידה השבה - לא רק לאובייקט אלא לכל מי שזוכר. היעלמות האובייקט הינה מהותית למופע- יש בכך משום אימון וחזרה על היעלמות הנושא אשר תמיד משתוקק להיזכר.
דיברתי על האובדן שבתיעוד צילומי ווידאו. עדיין, הביקורת לא נועדה להפחית את השימוש במדיה. יש פשוט צורך במודעות. חשוב שנכיר את טבעה של המדיה שבה אנו משתמשים ונקפיד שהיא המתאימה ביותר להשיג את תיעוד האובייקטים. נדרשת אסטרטגיה מסוימת על מנת לתעד מופע חי או עבודת תיאטרון. זה מה שיכתיב את מה שנבחר להקליט או להציג מאוחר יותר. לא כל הדברים שנלכדו בעדשה צריכים להיות מוצגים. זה מוביל לשאלה אחרת : מה צריך להיות מתועד?
תיעוד "טוב" של תיאטרון פלייבק
ג'ו סאלס וג'ונתן פוקס, שניהם הצהירו שתיאטרון פלייבק טוב הינו ארוע רציף הכולל כישרון אומנותי, אינטראקציה חברתית וריטואל, כולם באותו הזמן. על מנת לתעד את המהות האמיתית של תיאטרון פלייבק, צריך להיות קודם כל תיאטרון פלייבק טוב. התיעוד שאני מדבר עליו איננו מיחזור של האירוע. כפי שנידון לעיל, מופע חי קיים רק ברגע שבו הוא מוצג. לכן, מה שאנחנו מחפשים כאיכות של הפלייבק בסיפורים המסופרים והאירוע עצמו צריכים להיות יותר כמו השתקפות מאשר שחזור.
חווית פלייבק מסוימת במופע פלייבק היא עצמה יכולה להיחשב כאירוע פלייבק עצמאי?, אמנותיות מתוארת?, אינטראקציה חברתית ומסגרת ריטואלית. מייק פירסון שנקס מציע שהאופן שבו ארכיאולוגיה תופסת את הסטרטיגרפיה הינו מודל שניתם ליישם במובן של תיעוד מבנה דרמטי של מופע לא מתוכנן. שכבות שונות של הטקסט, פעולות פיסיות, מוסיקה ותפאורה קיימים כולם במקביל. כאשר מתייחסים לתיאטרון פלייבק, צריך לתת את הדעת לעובדה שתיעוד טוב צריך להציג את השכבות השונות המוזכרות לעיל, כולל הריטואל והאינטראקציה החברתית. אסור לשכוח, חרף מטרת התיעוד, שלא ניתן לגרום לזה לקרות שוב באופן שבו זה היה. התיעוד איננו המופע עצמו. לכן, עלינו לראות את התיעוד כבעל חיים משל עצמו הנושאים את חיי ההמשך של אירוע הפלייבק וביחד הם מהווים המשכיות אחרת שממשיכה להתקיים.
מה שעלינו להראות לגבי איך תיאטרון פלייבק עובד לאנשים שלא חוו תיאטרון פלייבק צריך להיות דומה לחוויה יותר מאשר שחזור מדויק שאיננו יכול להיות קיים. על מנת להשיג את זה, יש צורך ביצירתיות על מנת לחולל דרך מקורית לתיעוד אשר הינה ייחודית לתיאטרון פלייבק ומותאמת לקבוצות השונות.
בסדנא הראשונה שלי בבית הספר לתיאטרון פלייבק בניו יורק של ג'ו סאלס חוויתי את ההבחנה הראשונה שלי לגבי תיעוד פלייבק באופן שהינו רלוונטי לתבנית. ג'ו בנתה טבלה :
מספר שחקן המספר המוטיב המרכזי בסיפור
ביום האחרון היא הציגה בפנינו סיפורים שסופרו במהלך 5 ימי הסדנא ואיתרה ביחד איתנו את החוט המקשר בסדנא. נשלפו לא רק המוטיבים המרכזיים בסיפורים, תוך שהם מגבירים את הרגישות שלנו למשמעות העמוקה יותר של למה סיפור מסוים סופר בעיתוי המסוים. ניתן היה גם לראות בטבלה את מערכות היחסים בין המספרים לבין השחקנים ששיחקו אותם. מאחר והיינו בסיטואציה של סדנא, תיעוד של כל השבוע הראה את מאזן המספרים ואיך הסיפורים עלו. (אבחנה אחת היתה שהשחקנים ששיחקו את המספר היו כמעט תמיד אלה שעלו לספר בעצמם סיפור מיד לאחר השיקופים).
לאור השורשים של מסורת שבעל פה, תיעוד של סיפורי פלייבק הינו ללא ספק הולם. למעשה למטרות חינוכיות כתיבה היא הדרך האפקטיבית ביותר ללמוד. מנסיוני, אפילו רק קריאת תיעוד של מופע פלייבק מקורי מעוררת השראה במיוחד. הדו"ח המפורט המתאר איך המנחה פתח את המופע, הזמין אנשים ושאל שאלות מועילים במיוחד לצורך התייחסות של מנחים אחרים. תיעוד כזה סיפק גם תמונה ברורה של המבנה והמערך של המופע. לדוגמא, במופע אחד, המנחה (גו'נתן פוקס) והשחקנים לא הציגו את עצמם אלא לאחר כמה פלואידים. בניגוד למצב השכיח יותר שבו השחקנים מציגים עצמם כבר בהתחלה. המטרה הובהרה מייד לאחר שהקבוצה הציגה את עצמה – פוקס הוביל בכישרון את הקהל להציג את עצמו אחד לשני, באופן שיצר מנגנון ליצירת חברים חדשים ואווירה של היכרות בין האנשים. אין משמעות הדבר שחייבים לעשות את זה באופן מסוים ונוקשה אחד בלבד. הדו"ח הכתוב הינו פלטפורמה פתוחה להתייחסות ודיון.
ושוב, למרות הפשטות והישירות שבתבנית של תיאטרון פלייבק, מדובר במשהו ניסויי עדיין. ניתן להוסיף עמודות נוספות ולהתאים את הטבלה לצרכים השונים של כל קבוצה.
התחלתי לאמץ את הטבלה בסדנאות שלי, לתיעוד הכשרת פלייבק, סדנאות חזרות ומופעים, תוך הוספת עמודות.
מאוחר יותר, כשהייתי מעורב יותר בסדנאות פלייבק, כאשר היה יותר ממנחה אחד, הוספתי עמודה של "מנחה". כמו כן, לאחר מספר חודשים בהם תיעדתי בכתב רק את הסיפורים הארוכים שסופרו, התחלתי לתעד גם את התבניות הקצרות. מצאתי את זה יעיל לבדוק איך התעורר הסיפור הראשון. בנוסף, כמנחה חשוב לי לבחון מחדש את הבחירות שלי לתבניות הקצרות במופע פלייבק. כתיבתם על הנייר, אפשרה לי לבחון אותם באופן סיסטמתי יותר.
תיעוד של מה שסופר במופע מבטיח לנו אפשרות לשקף לגבי נושא גדול יותר שצומח אצל הקהל ולחבר אותם לסיטואציה רחבה יותר. אם כל החברים היו שומרים את התיעוד שלהם לסיפורים וכותבים את מה שהם זוכרים לגבי המספרים, זה היה עוזר לקבוצה לגדול ביחד לעבר מציאת המהות של הסיפורים. יתרה מכך, שיקוף כזה של הזיכרון האינדיבידואלי והאינפורמציה החסרה של אותם סיפורים שסופרו באותו זמן משקפים גם את הרגשות הפנימיים שלנו לגבי סיפורים. האיכות הטיפולית של פלייבק לכן משרתת את הצדדים באירוע – המקבל והקבוצה המופיעה.
אנו יכולים להתאים את הסיפורים עם תבניות אחרות בחייהם?. המדיה השונה מאפשרת לראות תמונה גדולה יותר של הזיכרון הקולקטיבי מזוויות שונות, דבר שהינו גם המהות של הפלייבק. תיאטרון פלייבק שואף לספק פלטפורמה לדיאלוגים, באופן המעריך ומכבד הבדלים בגישות. על כן, סמיכות של וריאציות שונות של תיעוד של ארוע פלייבק ספציפי, מתחזק את הפתיחות ולא מקבע דעה שולטת. יתרה מכך, יש לאפשר לתיעודים השונים לאתגר אחד את השני על מנת לעורר יותר מחשבות ולהוות בפני עצמו חוויה אינטראקטיבית מאשר לבקש קהל פסיבי.
קיי אמר על זה : "צורות שונות של תיעוד עשויות לחשוף את החולשות האחת של השנייה, אך גם להציע תיאור מלא יותר של האירוע. על ידי כך ניתן אולי למנוע את אחת הסכנות שבתיעוד, והיא הסכנה שתיעוד ספציפי אחד יחליף את האירוע עצמו, באופן שיגביל את המשקל של המופע שבכוונתנו להבין.
דוגמאות :
לקבוצת תיאטרון של טורונטו יש תיבה המכילה רישומים כתובים של האירוע, בעיקר של הסיפורים שסופרו ותמונות מהמופע. פליירים לקידום מחירות הוספו גם הם. עיון בתיבה זו הינו חוויה עשירה. זה בוודאי מהווה גם פורטפוליו עשיר של הקבוצה, שלא רק מראה את הכישרון האומנותי של הקבוצה, אלא את מגוון העבודה שנעשתה.
קבוצה אחרת מטוסון ערכה וידאו בן 9 דקות עם צילומים מכמה מעבודותיהם על מנת להמחיש פלייבק מהו. ב-DVD היו קטעי וידאו ותמונות.
דוגמאות אלו ממחישות איך מטרה אחת יכולה להיות מושגת בשיטות שונות. הגמישות והנכונות להשתמש במדיות שונות הם המפתח לניסיון להראות מחדש מופע פלייבק לאנשים אשר לא מכירים את התבנית. לדוגמא, ה-DVD הינו תשובה טובה כשהשאלה היא "מהו פלייבק?" אבל עלולה לא להספיק על מנת לתת מושג רחב יותר לשאלה בפני אילו קהילות הקבוצה הופיעה בהצלחה. מידע כזה, ניתן לספק במדיה כתובה בנוסף לDVD-.
ברור כמובן שהתיעוד הינו אודות הזיכרונות. מה אנשים זוכרים או בוחרים לזכור דרך מדיות שונות. בנוסף, אסור לנו לשכוח, בדיוק כפי שנזכור בכל מופע פלייבק טוב, מה אנחנו לא זוכרים או מה שחסר. מה הם הסיפורים שלא סופרו, מה הפרטים שלא נכנסו לתיעוד שלנו?
פירסון ושנקס השתמשו באנלוגיה לזירת פשע על מנת להמחיש את העובדה שהמתעדים של ארועי פלייבק צריכים לשים לב לטוטאליות של הטיפול בסצנות. ושזירת הפשע טומנת בחובה פואטיקה של היעדר. ארכיאולוגיה עוסקת כל כולה בהיעדר, כתיבה עיקשת על מה שכבר איננו קיים, על כן על ארכיאולוגיה להיות בעלת אופי פואטי.
כשאנו מנסים להתחקות אחר מופע פלייבק, צריך שנהיה מודעים לסיפורים החסרים. חוק הטבע תמיד מאפשר לסתירות לבוא בזוגות. כאשר הסיפור המסופר עצוב, מאוד ייתכן שהסיפור הבא יהיה שמח. סיפור לידה שיבוא לאחר סיפור על מוות. כאשר מדובר בקהל מעורב מבחינה אתנית – האם יש איזון בין המספרים? מה לגבי גיל המספרים, מגדר, מין, מעמד חברתי, נטייה מינית וכיו"ב. האם אנו בוחרים רק את אלה אשר הרימו את ידם מספיק מהר? האם יכולנו לראות אנשים אשר יושבים בסוף כי הגיעו באיחור? הכל בא בחשבון. אם הם פספסו חלק מהמופע האם נוכל להכניסם לתיעוד. איך נוכל להמשיך ולכבד את הקולות האלה לאחר המופע?
מסקנה : כתיבת היסטוריה מנקודת מבט נשית
נוכח תרבות הצריכה וההתמסחרות בעולם, קשה יותר לקבוצות תיאטרון פלייבק להימנע ממגמת הפרסום הרווחת כמו גימיקים, או הסטת הפוקוס והחשיבות האמיתיים של הפלייבק. הסיבה להצלחת הסרט "המופע של טרומן" מספקת את התובנות הטובות ביותר איך סיפורים אמיתיים יכולים להתפרש בטעות ולהיות מנוצלים לרעה. ההגינות והיושרה שלנו כפלייבקיסטים מיומנים ורגישים צריכים "לשמור" שנבטא כל הזמן את המטרות בתיעוד מופע תיאטרון פלייבק, במיוחד במציאות שבה לעיתים מנסים להרשים נותני חסות ולקוחות פוטנציאליים. ההישרדות של קבוצת פלייבק הינה קריטית, אך צריך גם שהעולם ימשיך להתקיים. לכן אני קורא להביא למודעות את החשיבות בתיעוד פלייבק, לא רק למטרת שיווק טוב יותר של הז'אנר או של הקבוצה, אלא עבור תנועה חברתית של שינוי. על ידי שרטוט הקו האדום במופע מסוים, נוכל להיות ברורים יותר לגבי המוטיב בקהילה מסוימת. דמיינו שיש קו אדום שנמתח בין הסיפורים השונים שסופרו בעולם באותו הזמן. אנו כותבים היסטוריה מנקודת מבט נשית? ובשאיפה גם מייצרים אולי אחת כזו.
תיאטרון פלייבק הינו בעצמו מעין תיאטרון דוקומנטרי במובן הרחב. על פי רוב עובדים השחקנים עם "סיפורים אישיים". אנו צריכים לזכור שהסיפורים הקטנים האלה יכולים ליצור את הסיבה לשינוי של הסיפור הגדול. לא משנה כמה מאוכזבים אנו כעת מהתמונה הגדולה, יש לנו את הכלי העצמתי ביותר לשנות את הדרוש, הסיפורים הקטנים המבשילים במקומות שונים בעולם.
אני מציע שכולנו נתחיל לתעד את הסיפורים הקטנים שסופרו לנו במופעי פלייבק ונשתדל לשים אותם בארכיון ולהתבונן על זה כעל תמונה גלובלית. אני מאמין שתיעוד ממשי של פלייבק מתחיל בסוף המופע. כמעט כל סיום של מופע הינו הנקודה האידיאלית להריץ אותו מחדש. "אני זוכר", "פעם אחת" הם שתי דרכים נפוצות על מנת ללכוד מחדש כמה מהמוטיבים שעלו. יתרה מכך, זו הביקורת הראשונה לגבי מה "זכיר" יותר מאחרים, או בעל השפעה גדולה יותר, המובילים שוב לשאלה לגבי מה חסר או מה נשכח. באמצעות הרהור בכך, אולי נקבל תובנות לגבי הקהילות שנוכחות בתמונה הגדולה יותר.
יש לייצר שכבות של תיעוד. לא רק לתעד באמצעות מדיות שונות, אלא גם על ידי אנשים שונים. הגיוון הינו קריטי בתהליך העבודה של פלייבק, וכך גם באופן התיעוד שלו. כל חבר יכול לכתוב דו"ח המסכם את האירוע, מתעד את הסיפורים והזיכרונות כפי שהוא זוכר אותם. צלמים שונים יכולים לתעד בצורות שונות.
תוך כדי בניית הארכיון, יותר סיפורים מסופרים. אני מציע לבנות עץ סיפורים, לאו דווקא בסדר כרונולוגי. על ידי בניית עץ הסיפורים אנחנו כותבים את ההיסטוריה של הקבוצה ושל זמננו. חשוב יותר להתחקות אחר הסיפורים דרך המקור שלהם, כלומר על ידי הסיפורים שקדמו להם, אפילו אם זה היה במופע אחר. יכול להיות ענף של מוות, ענף של חיים, ענף של כעס. אם לסיפור יש יותר ממקור אחד, הענפים יחצו וייפגשו אחד עם השני. ניתן להשתמש בצבעים שונים, וניתן לשלב בבניית העץ גם צופים. אירועים מרכזיים בעולם יכולים להיות חלק מהעץ גם כן. ככל שהמודעות שלנו תגבר, עץ הסיפורים יגדל באופן אנכי ומאוזן גם יחד. וזה יכול להשתנות בכל פעם שנסדר את זה מחדש. דמיינו שלכל קבוצה תהיה "ערכת הסיפורי" שלה שאותם ניתן יהיה לחלוק האחד עם השני. נוכל לבסוף לשלב את העצים האלה ביחד בכל העולם.
אנשים יכולים לכתוב את ההיסטוריה שלהם. זה לדעתי בעצם חלק ממה שפלייבק הינו. כל עלה בעץ נחשב. יש להסתכל קדימה על עץ חברתי של קהילת הפלייבק העולמית שיחובר בעתיד, ויכול להוביל לשינוי של ה"סיפור" הגדול יותר, כאשר הוא עשיר יותר בדיעות, קולות, תחושות, טעמים ומגע.
[Playing Back Playback Theatre / by Michele Chung]
** This material is made publicly available by the Centre for Playback Theatre and remains the intellectual property of its author**
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה