אנחנו מגיעים לסוף הספר. זה בהחלט היה מספק עבורי לבלות את הזמן ולגלות את הערך המוסף, להשקיע את עצמי ברעיונות, ולאפשר לניסיון הפלייבק האישי שלי להיות מועבר הלאה. במיוחד היה לי חשוב לקיים את הדיאלוג לגבי במת הפלייבק כמקום לסיפורים העמוקים אשר מכילים את ההיסטוריה של העולם, את הכאב ואת ההתגלות.
זה המקום אליו הגעתי. כאשר התחלתי את הפלייבק, החלום שלי היה להופיע בתיאטראות ניו יורק ולקבל ביקורות טובות מהמבקרים. האוריינטציה שלי היתה בעיקר אומנותית, המטרה היתה ליצור בהופעות עושר מבחינת הקומפוזיציה של הדימויים, המבנה, האנרגיה והקול. אבל מההתחלה גם נמשכתי לסיפורים העמוקים, בזמן שלא היתה זו יותר ממעין אפשרות מעורפלת, כמעט כמו חזיון תעתועים. חשבתי שאם נוכל להגיע למקום הזה מעבר למישור המרוחק, אז באמת נוכל להשיג משהו, לא רק עבור עצמנו, אלא עבור העולם.
במשך השנים הלכתי אט-אט לעבר העצים המנצנצים. הם עדיין רחוקים, אבל אני יודע שאני קרוב יותר ואני עדיין הולך לכיוון. היום החלום שלי השתנה. החלום היום הוא להנחות פלייבק בתיאטרון מיוחד, הנמצא בתוך פארק או יער, עם אנשים הנמצאים שם לפחות למשך חצי יום. כולנו נאכל ארוחה טובה ביחד, ואז נעשה פלייבק. בנקודה הזו, אני פחות מעוניין בהקשר של רמת ההופעה – הופעה של חצי שעה בתיאטרון קטן – מפני שאני מרגיש יותר ויותר שאין דבר כזה "התנאים הנכונים לסיפורים עמוקים". זה קיים עבור סיפורים עשירים, אבל לא עבור סיפורי עומק.
אבל מהו בדיוק סיפור עמוק? עבורי סיפור עמוק הוא סיפור קודם כל בעל חשיבות עבור המספר. זהו סוג סיפור אשר משרה דממה באולם כיוון שכולם מקשיבים בתשומת לב. סיפור עמוק הוא סיפור אשר מיסודו נושא בקרבו סיכון ממשי – הסיכון של המספר להעיז ולספר, הסיכון של השחקנים בניסיונם להבין את הסיפור נכון, הסיכון שאורחים מסוימים בקהל לא יוכלו לשאת את הסיפור. אלה הם סיפורי הליבה, כמו סיפור על מוות של ילד, על חוויה אלימה, על אי צדק חברתי חמור, "הסיוטים" של החיים. לא משנה על מה זה, כאשר אנו עומדים בפני סיפור עמוק, אנחנו מרגישים את הנפש של המספר מרחפת בחדר. המספר נהיה למעשה פגיע, מה שנותן לשחקנים ולקהל כוח גדול מאוד. לא יכולה להיות שום תוצאה נייטרלית.
במובן הזה אנחנו יכולים להבחין בין סיפור עמוק לבין סיפור עשיר, כזה שיכול להיות חוויה יומיומית בטבעה אבל בכל זאת עשירה באפשרויות עבור הצוות המופיע. סיפור עשיר הוא סיפור שמאפשר לכוח ההולוגרפי של הפלייבק לקבל ביטוי, כאשר סיפור על ארוחת בוקר או על מישהו שראה ברבור, משוחק בצורה כ"כ יפה שאנחנו מקבלים תחושה של כל המכלול – על חייו של המספר, ובצורה עקיפה גם על החיים בכלל.
באופן אידיאלי כמובן, הדרכים המובילות לסיפור עשיר ולסיפור עמוק מצטלבות ביניהן. באופן אידיאלי כל סיפור אשר מסופר בכל נסיבות שהן – כלומר לא משנה כמה הוא נראה אנקדוטי, יכול להיות מוגש באופן שכולנו נחווה אותו כסיפור ששייך לנתיב המשותף. כזה הוא הכוח של תיאטרון פלייבק, להגביה חוויה "רגילה" של אדם "רגיל" לכדי משמעות אוניברסאלית.
אנחנו יכולים לחשוב, שכל סיפור, מרגע שהוא מגולם, יכול להיות עשיר ועמוק גם יחד. זוהי מטרה נשגבת. זה לוקח שנים לפתח מיומנויות הקשבה וכן מיומנויות אומנותיות ניכרות, אשר יוצרים סיפורים עשירים. בכל אופן היענות לאתגר של סיפורי עומק, דורשת כל מה שנדרש עבור סיפורים עשירים ועוד. המיומנויות צריכות להיות חדות יותר, הידע לגבי החיים צריך להיות גדול יותר, ובעיקר הצוות צריך שיהיה לו מעין חוזק ריטואלי.
מדוע סיפורי עומק מסופרים רק לעיתים רחוקות? הראיון שהתקיים עם אושי ספרלינג "לצמוח מתוך השקט", מספק לנו תובנה מסוימת – מספרים מפחדים מהתוצאות השליליות הטבועות בסיפורים אלו. המספר עלול להיפתח לכאב שלא ניתן יהיה לשכך אותו. הסיפור עלול להיות יותר מידי עבור השחקנים, אשר יאבדו אחיזה בתהליך. הסיפור יכול להיות יותר מידי עבור אורחים אחרים בקהל, באופן שיגרום לקהל לדחות את המספר ואת ההופעה.
כאשר אנו "מזמינים" מהקהל סיפורים עמוקים, אנו עלולים להרגיש כמעט כאילו הלב שלנו נשבר. זה דורש חוזק, אפילו רק לצפות בזה. זה עלול לזעזע את השקפת העולם שלנו. כאשר מטפלים בזה היטב, הארוע עשוי להפוך מה שריצ'רד שנר מכנה "מחולל טרנספורמציה" (לא רק במובן של תיאטרון קונבנציונאלי). אנשים רבים בחברה המודרנית מרגישים מנוכרים, ולא מקבלים שום מקום לספר את הסיפור שלהם. תיאטרון פלייבק יכול להציע לאנשים האלה את המרחב הזה. כאשר אנו מקשיבים לסיפור, תשומת הלב שלנו כעדים לסיפור מגבשת את הזהות של המספר ויוצרת קשרים קהילתיים.
היבט חשוב אחד של המודרניות הוא שיש קבלה הולכת וגוברת של זכויות אדם אוניברסאליות. אפילו להקשיב אחד לשני, הפך חשוב יותר, במיוחד לאלו השונים מאיתנו. ואם אתה, כמוני, מגיע מרקע "מיוחס", זה חשוב במיוחד להקשיב לחוויות היומיומיות של אלימות, דיכוי מעמדות, גזענות, סקסיזם וצורות אחרות של דעות קדומות שאנחנו בקושי מסוגלים לדמיין. באופן הזה האמפטיה שלנו מתרחבת אל השונה, אל מעבר לאלו הנכללים ב"סוג" שלנו.
יתרה מכך, אני מאמין שהכוחות של הסוואת ההיסטוריה הם כ"כ חזקים – שכן לרוב העשירים והחזקים כותבים את ההיטוריה לטובתם – על כן זה הכרחי שנפנה מקום להיסטוריה הלא רשמית של אלו אשר סובלים וקולם לא נשמע. לכל אחת מהמדינות יש סודות בעברה אשר צובעים את ההווה שלנו ומצמצמים את העתיד. אני מאמין שתיאטרון פלייבק, באמצעות הצגה אמיצה של הסודות האלה, עשוי לעזור לפרוע ולהסדיר את ההיסטוריה.
לעיתים לוחצים על קבוצות לכופף את תבנית הפלייבק ולהופכה לפיתרון בכיוון של הפורום של בול לתיאטרון. כמובן, יש מקום גם לגישות כאלה. אבל אני משוכנע שיש מקום לדרמה שעוזרת ליצר סוג כזה של דיאלוג שחייב להתקיים לפני שמחפשים את הפתרונות. דיאלוג כזה, כפי שמציין המדען והפילוסוף דויד בוהם, מאפשר לנו להיות בקשר עם מה שהוא מכנה "ידע מרומז שכולנו כבני אנוש מחזיקים בו". בוהם מאמין שאינטראקציה כזו היא תנאי מוקדם ליצירת פתרונות לבעיות הרבות. אני מאמין שריטואל תיאטרון הפלייבק, אשר מעודד אנשים, לדלג אל מעבר לגבולות הרגילים שלהם, הינה דרך עכשווית נפלאה ליצר את הדיאלוג.
התנאים הבאים הינם הכרחיים לכך שיעלו סיפורים עמוקים במופע פלייבק – סדנאות שהינן לא גדולות מידי או קצרות מידי, היכן שיש מקום לשונה, והיכן שמקדישים תשומת לב ליצירת סביבה אסתטית. חידושים נוספים מחכים להתגלות ככל שאנו מבינים יותר את טבעו של הריטואל הדרמטי של הפלייבק. אני מאמין שחיפוש וכתיבה, כמו גם המאמצים בכיוון הזה, הינם חשובים, במיוחד מאז שתהליך תיאטרון הפלייבק הינו מורכב בצורה כה נהדרת.
אני חושב שיש לנו עוד מרחק רב ללכת. אך התחושה הזו שאנחנו באמצע הדרך לא צריכה להפחית את החשיבות של המסע שלנו, מאחר ויש בכך משום הושטת יד לעבר הגשמת מה שיכול להיות אולי התפקיד החשוב ביותר של פלייבק – לא רק לבטא בקול, אלא ממש לגלם את כל האספקטים של החוויה הקולקטיבית שאחרים שומרים בסוד. בכך, אנו הופכים את זה לברור לעולם שאנחנו מעיזים להרים את האבנים מעל ליבנו ולהביט בשערי השמחה.
** This material is made publicly available by the Centre for Playback Theatre and remains the intellectual property of its author**
