תיאטרון פלייבק משפיע עמוקות על אנשים שמספרים את סיפורם ועל קבוצות שחוות טכניקה זו. על אף שזה איננו כלי פסיכותרפויטי, אני טוענת שהוא מרפא.
תיאטרון פלייבק הינו גישה חדשה לתיאטרון, הבנויה על מסורת של תרבות בע"פ. אין טקסט כתוב, איש אינו יודע מראש מה יסופר או יומחז. לתיאטרון פלייבק יש צורה מסוימת. זהו כלי קיבול שבו חוויה מסוימת מתעוררת לחיים. על אף שהתוכן איננו ידוע מראש, יש תחושה של סדר ולא של כאוס. הדברים קורים מתוך תהליך. ניתן לראות את המשמעות בבירור, בטח במבט לאחור. בין אם אנשים הכירו אחד את השני קודם ובין אם לאו – בתוך זמן קצר נוצרת קבוצה עם אג'נדה משל עצמה, עם "חוט אדום" שמקשר בין חברי הקבוצה. ניתן לראות נתיב ברור ולא מבוך. ניתן לראות בבירור את הדרך פנימה, את המרכז ואת הדרך החוצה.
בתחילת מופע פלייבק אנו עומדים בפני הלא נודע. אנו חשים בו זמנית פתיחות וחרדה. אנו סומכים על כך שפעם נוספת יתעורר לחיים משהו שהינו איכותי ובעל משמעות שיצור קהילה.
לרוב נכתבים מאמרים על פלייבק ע"י אנשים שעושים אותו בעצמם כשחקנים, מנחים או מוסיקאים. נקודת המבט שאני אביא במאמר זה היא של הצופים ומספרי הסיפורים.
מנקודת מבט זו עולות שאלות שונות : מדוע אדם מספר סיפור? איך מישהו הופך למספר? למי אני מספר את הסיפור שלי – למנחה שהזמין אותי? למשתתפים האחרים? האם אני רוצה לשמוע את עצמי מספר את הסיפור? מה אני מספר? כמה כל זה קשור להיסטוריה האישית שלי, וכמה זה קשור לקבוצת האנשים בה מסופר הסיפור?
במהלך מופע פלייבק אנו מוצאים שוב ושוב שהסיפורים מגיבים אחד לשני. יתרה מכך, הסיפורים מציעים תבנית לפיתרון וטרנספורמציה. עבורי משמעות הדבר שמשהו טוב קורה, משהו שיכול לרפא את היחיד ואת הקבוצה ככלל.
כדי להכיר יותר את התופעה בחרתי גישה מעשית מאוד. אני אתייחס לקשרים בין סיפורים שסופרו בסמינר של שבועיים שבו השתתפתי. העניין העיקרי שלי הוא במוטיבים של הסיפורים. איזה אלמנטים, מוטיבים מסיפור מסוים עולים בסיפור אחר? איך הם מתקשרים? עבור תצפיות אלו אבנה השערה בקשר לסיפורים והרצף שהם יוצרים, ויתרה מכך איך נוכל להתבונן בחיי קבוצה מסוימת ולהבין את הקשר בין פרטיה.
שתי נשים מספרות סיפור
בוקר אחד ביום הולדתה ה-55, ישבה אנה בסמינר שנערך עם ג'ונתן פוקס שהתקיים בשוויץ. היא החליטה לא לספר לאיש על יום הולדתה בגלל שהיא עדיין לא הרגישה מחוברת לחלוטין לחברי הקבוצה. ארנה, בחורה צעירה שישבה לידה נראתה במצב רוח מדוכדך. כאשר אנה שאלה אותה איך היא מרגישה תשובתה היתה שאביה נפטר אתמול. היא גילתה זאת רק מוקדם באותו בוקר, מאחר והקשר עם משפחתה איננו טוב כ"כ. היא החליטה לא ללכת לבקר את אימה והעדיפה להשתתף בסמינר מבלי לשתף אף אחד. צירוף המקרים הזה בין יום ההולדת למות האב ריגש את שתי הנשים. בסבב הבא החליטה ארנה לספר על מות אביה ואנה הזכירה את יום הולדתה. שתי הנשים קיבלו לאורך היום אמפטיה וברכות ומחוות של התחשבות.
באותו ערב ג'ונתן הציע לארנה לספר סיפור. היא סיפרה את הסיפור הבא: אתמול הבאתי כריך לארוחת הצהריים כמו תמיד בגלל שלא רציתי ללכת עם היתר למסעדה רועשת ויקרה. הלכתי לבדי בשביל וזה הוביל אותי במקרה לבית קברות. אחרי שאכלתי, הסתובבתי בין הקברים וקראתי את ההקדשות על המצבות. נדהמתי לגלות כמה פעמים נאמרו בהם דברי הודיה של הילדים על אהבת ההורים. באותו ערב כשהגעתי הביתה, המשיבון שלי הבהב ובהודעה נשמעה אחת מאחיותיי שביקשה שאדבר איתה בדחיפות. על אף שהיה מאוחר, התקשרתי אבל כשהיא לא ענתה מיד, וויתרתי. למחרת בבוקר צלצלתי שוב לאחותי, אך הטלפון היה תפוס. אז צלצלתי לאימי. היא בכתה ולא היתה מסוגלת לדבר. אז הבנתי מה קרה – אבא שלי נפטר. למרות זאת, לא רציתי לנסוע הביתה והחלטתי להגיע לסמינר, אפילו אם זה היה אנוכי מצידי.
שלוש סצינות שוחקו עבור ארנה. לאחר מכן ג'ונתן שאל אותה אם היא רוצה לראות משהו נוסף. היא תהתה איך מת אביה, שכן לא ידעה דבר על נסיבות מותו. היא יצרה פנטזיה לגבי רגעיו האחרונים של אביה : היא הניחה שבתוך ההתפרצויות האמוציונאליות והקולניות של אימה, אביה בטח מת לבדו ומבלי שהבחינו בו, כמעט שמח לעזוב את כל ההמולה מאחור.
השחקנים שיחקו סצנה זו. ארנה הודתה להם וישבה במקומה. הקבוצה, ובמיוחד אנה, היו נרגשים מסיפורה של ארנה ומותו הבודד של אביה. כשהקבוצה שקועה עדיין בתמונות ובתחושות של הסיפור, הופתעה מאוד אנה כאשר ג'ונתן הזמין אותה כמתנת יום הולדת לספר את סיפורה. מבלי לדעת מה תספר, התיישבה אנה על כסא המספר. על מנת לעזור לה, שאל אותה ג'ונתן על תקופת התבגרותה כילדה. אנה חשבה על מסיבות יום ההולדת השונות שאמא ארגנה עבורה במהלך ילדותה. היא נזכרה בתמונות ממסיבות אלו, אותן שמרה באלבום. אבל כל זה לא הרגיש חשוב, זה הרגיש ריקני ולא באמת נגע בה. היא אפילו חשה סלידה מסוימת מלהביא את אימה לתוך הסיפור. לפתע נהיה לה ברור מה רצתה לספר. תחושה של חמימות חלפה בגופה, רצף התמונות פסק והיא חשה פתיחות בליבה.
אנה גוללה את סיפורה : במהלך השנים האחרונות שמרתי ליד מיטתי צילום שלי מגיל שישה חודשים עם אבי. זה הצילום היחיד שיש לי איתו, מאחר וכמה שבועות לאחר מכן הוא גויס לצבא, נלקח למשימה ברוסיה שם נאסר כשבוי מלחמה. אנה ביקשה לראות את הסצנה שבה צולמה התמונה – כשאביה יושב על הדשא בחצר, עימה כתינוקת בזרועותיו. שניהם מחייכים. כמה מטרים לפניהם אימה כורעת ברך ומצלמת אותם. אנחנו משפחה שמחה, לפחות באותו הרגע. במרחק, ברקע, המלחמה כבר נוכחת.
עד לאותו ערב אנה מעולם לא חשבה על כך שהתמונה הזו נלקחה בוודאי על ידי אימה, שאימה נוכחת שם, גם אם לא באופן ויזואלי. עבור אנה, המחזת הסיפור היתה מתנת יום ההולדת היפה ביותר שיכלה לבקש.
הבנתי רק מאוחר יותר שישנו קשר חזק בין הסיפור של אנה וזה של ארנה. הסיפור של ארנה הוא על להיות לבד וביחד, על שייכות וחוסר שייכות, כשהיא נסוגה מאחר ולא חשה תחושת ביטחון במשפחתה. היא מדברת על כך במספר רבדים – ארוחת הצהריים שלה לבד, חוסר היכולת לדבר עם אימה, הפנטזיה לגבי מותו הבודד של אביה. בשולי הסיפור המוטיב של אהבת הורים וילדים מופיע בכיתוב על המצבות, אשר מפתיעים ואף מוזרים עבור ארנה.
בחייה של אנה, אהבת ההורים לילד לא יכלה להתקיים כי המלחמה הרסה הכל. בחוויות המשפחתיות שלה לא היה אב, על כן היא לא ביקשה למצוא באופן מודע בסצנת אב – בת. אעפ"י כן התמונה עלתה בראשה והיא בחרה בדיוק את הסצנה היחידה שבה אביה, אמא והיא נכחו ואליה התחברה עמוקות.
סיפרתי את הסיפור הזה, שבו אני מכירה את ההתאמה הפנימית ואת הרקע הקודם, כדוגמא. זה נדיר שיודעים את הרקע בפלייבק, מאחר ובדרך כלל אין ניתוח או הערות לגבי הסיפורים.
לסיכום ברצוני להדגיש מספר היבטים. הסיפור השני מגיב לסיפור הראשון. אף אחד לא מחפש באופן מודע את הקשר הזה, המספרים בעצמם לחלוטין אינם מודעים לכך. חלק מהמוטיבים מופיעים בכמה רמות. התחושה של חוסר שייכות עולה כבר בתחילת היום, כאשר שתי הנשים לא מספרות משהו לגבי חוויה מיוחדת שהן עוברות. זה יוצר חוט אדום בין הסיפור של ארנה ומוצא אחיזה בסיפור של אנה. אלמנט זה של השייכות ביחד, עלה כבר בכיתוב על המצבות, שהיה עבור המספרת דבר מפתיע ואף מעט מזעזע.
יש רובד שקשור בתחושה, במחשבה ובאופן הסיפור שאיתו הזדהו המספרות. שתיהן חשבו: "מוטב שלא אומר שום דבר, שכן אני לא באמת שייכת לקבוצת האנשים הזאת סביבי", ומצד שני שתיהן לא הזדהו עם תחושת ביטחון ואהבה.
אני משתמשת במודל של פסיכולוגיה תהליכית על פי ארנולד מינדל, לתאר את שני הצדדים של תהליך הסיפור. מינדל מתאר זרם של מודעות כתהליך של שליחת וקבלת סיגנלים. במקום לצלול עם הנפש אל המודע והלא מודע, כמו גישות אחרות, הוא מבחין בין החלק עימו האדם מזדהה, כלומר מה שמקובל עליו מבחינתו ועבור אנשים אחרים, לבין החלק שחיצוני לו, שאותו הוא איננו יכול לקבל או לעשות, מה שמפריע לו בעצמו או באנשים אחרים. "אנשים מזדהים עם הכוונות או עם התהליך הראשי, בעוד תהליכים משניים נחווים כזרים ורחוקים. המשני קורה באופן לא רצוני. מינדל משתמש במונחים ראשי ומשני באופן שונה ממה שמקובל להשתמש בהם בתחום המדע.
בין שני צידי התהליך ישנו גבול. אדם אומר לדוגמא: אני לא יכול לעשות את זה. כפי הנראה הוא איננו מעוניין להיכנס לעימות עם מישהו או מרגיש שאיננו יכול לעשות את הפעולה. ועדיין הדבר מטריד אותו באופן כלשהו, שוב ושוב זה מופיע בחיים, ו"דופק על הדלת". הגבול מחזיק בתוכו המון אנרגיה. ישנם איסורים חזקים סביב זה – חוויה רעה, תמונות שליליות. כלל לא פשוט לעבור מחסום זה באופן מודע. הסיגנלים מהגבול הם חזקים ומרמזים על גבול הצמיחה של האדם.
אני משתמשת במודל זה גם להסביר את התהליך הקשור לסיפור סיפורים. מתבוננים במוטיבים השונים כחלקים שונים בתוך הפרט או כעל התפקידים השונים של הפרטים בקבוצה. הגבול מופיע בתחושה ובערכים של המספרים. בסיפורים שלנו אנו מוצאים שלארנה היה קשה להאמין שהכיתוב על המצבות הוא אמיתי, ולאנה היה קשה לחשוב על האפשרות שהמשפחה שלה היתה שלמה בהתחלה. ארנה הביעה את הגבול באופן ברור כשהביעה את ספקותיה לגבי הכוונה האמיתית של הכיתוב על המצבות, בגלל שהניסיון שלה בתחום הזה היה שלילי. המוטיב המשני קשור באנשים אחרים. אצל אנה רואים את הגבול בעובדה שהיא מעולם לא חשבה שהתמונה צולמה על ידי אימה. החוויה של משפחה שלמה הינה זרה לה. כשהזמינו אותה לספר סיפור בלי שתכננה, התעורר היבט חדש ומפתיע עבורה.
הגבול עשוי להופיע גם באופן בוטה יותר כשמישהו אומר אני לא יכול לעשות את זה, אני לא אוהב, אני שונא את זה...נראה את זה בסיפורים בהמשך. התחושה הראשית עבור שתי המספרות היתה של חוסר שייכות לקבוצה, בין למשפחה ובין לסמינר. התחושה המשנית, שהיתה מחוץ להגדרה העצמית שלהם באותו רגע, היתה קהילתיות, אהבה, תחושת ביחד. נראה שהמוטיבים המשניים ממתינים עד שיוכלו להופיע באופן שונה. בהם אנו מוצאים את כוחו של השינוי.
נראה שמושגים של מודע ותת מועד אינם מתאימים כאן כיוון שהתהליך כולו קורה באופן לא מודע. המספרים מחליטים באופן אקטיבי איך לעצב את סיפורם, אך נראה שבהשפעת כוחות נפש שפועלים, אין ולא יכול להיות תכנון. בתיאטרון פלייבק אנו מתייחסים לזה כאל ספונטאניות. השאלה שלי היא איך קורה התהליך לפרטי פרטים, איך הכוחות מתקשרים האחד עם השני, איך הם משלימים האחד את השני והופכים ביחד למשהו שיש בו ריפוי, ואני רוצה לבחון אותה באמצעות דוגמאות נוספות.
איך סיפורים מתחברים
בתחילת מופע פלייבק יש פעמים רבות תחושה של חוסר נוחות. איש אינו יודע מה יקרה, לא השחקנים ולא הקהל. הבטן מעט לא נוחה, תחושת ריקנות, המוח מעט סחרחר. אנו יושבים על כיסא הצופה ושואלים את עצמנו : האם אני רוצה להיות מעורב? האם מתאים לי לספר סיפור? האם יעלה לי סיפור? האם יש לי על מה לדבר? האם חיי מעניינים בכלל מישהו אחר? אני עלול להרגיש מבוכה, מי בכלל יודע את החוקים כאן?
גם לקבוצה, בדיוק כמו לפרט, יש תהליך ראשי – נושאים ואידיאולוגיות איתם הם מזדהים, ותהליך משני, המורכב מהדברים שאיתם הם לא מזדהים. רוב התהליכים הראשיים קשורים לנושאים. התהליכים המשניים הם לרוב רגשיים וקשורים בכאב, שמחה, מאבקי כוחות, צרכים רוחניים, שלקבוצה יש גבול המתנגד להם. התהליך הראשי הוא תחושת ה"אנחנו" אליה מתייחסים הפרטים, מה שהופך את המשפחה או הקבוצה לשונה מקבוצות אחרות... אפילו מיתוס של מדינה יכול להיות ראשי.
התהליך הראשי של קבוצת הפלייבק הוא מאוד פתוח. בד"כ ישנו רעיון משותף, במיוחד אם זה לא מופע הפלייבק הראשון של המשתתפים. זו יכול להיות אפילו רק ההנחה שיסופרו סיפורים אשר יומחזו על הבמה וזה חדש ומרתק. אבל הרעיון הזה פועל יותר כמו חלל ריק, חסר תוכן ובעל מבנה מועט, המכיל כללי התנהגות בודדים עבור המשתתפים.
מצד שני, המספרים בוחרים מה לספר וישנו קשר מודע בין הסיפורים, או לפחות קרובים מאוד לאיך שאדם מזדהה באותו הרגע. ואני רוצה לדבר על זה לפני הרבדים המשניים.
כמו סמינרים רבים אחרים, השבוע הזה התחיל עם סיפורים על עזיבת הבית, נסיעה, הגעה וכיו"ב. הסיטואציה של המשתתפים בפועל היא האלמנט המחבר. מישהו אוזר אומץ ומספר משהו, אבל למי? למנחה? כמובן – הוא הזמין אותם וזה חשוב. הם מרגישים רצויים. או אולי לספר לחברי הקבוצה השנייה? אולי אני מעט סקרן וחסר מנוחה, ואני רוצה להראות את עצמי, לקחת מקום. או האם אני מספר את הסיפור לעצמי? האם אני צריך לגרום לעצמי להרגיש שאני נוכח כאן, שאני משתתף באופן פעיל ברגע זה? המספרים ממלאים תפקיד בחלל פתוח. התפקיד יכול להיות – אני אקטיבי, אני עוזר לאירוע להתחיל. או האם שזה יכול לבוא ממוטיבציה אחרת. הקבוצה מתחילה לקבל מבנה מסוים. קהילה נוצרת כאשר אנשים לוקחים על עצמם כל מיני תפקידים.
בדומה לתפקידים השונים בקבוצה, כך הסיפורים השונים שמסופרים בשלב ההתחלתי אינם דומים.
מס' דוגמאות :
פריץ מגיע כמספר הראשון. הקדמתי הבוקר. בד"כ אני מאחר וממהר. אבל היום היה לי זמן להיות בחנות ספרים ולקנות גלויה. הוא מראה גלויה של איש עומד על ספר ועף מעל העיר. בהנאה צפיתי באנשים הרצים סביבי. מאוחר יותר נכנסתי לאוטובוס ואישה ספרדית ידידותית הסבירה לי איפה אני צריך לרדת.
אח"כ אנו שומעים את הסיפור על הכאוס של אריקה : הייתי באמצע מעבר דירה. התאכסנתי אצל חברה. בעלה התנגד לשהותי שם כי לא סיפרו לו על כך מראש. היו הרבה קופסאות ודברים לסדר, ואני לא ידעתי איך אסתדר. בעלי כבר עזב מותש לעיר החדשה ולא היה פנוי לעזור. אבל אז בעלה של חברה שלי הפך להיות אכפתי ורצה לעזור. לצערי, פספסתי את ההזדמנות להגיד לו שלום כי הכל היה כ"כ כאותי ולחוץ.
שני הסיפורים עומדים בניגוד מוחלט האחד כלפי השני. באופן מפתיע הם מראים את המספרים מנקודת מבט מאוד ייחודית, שאינה מוכרת להם בד"כ לגבי עצמם. בד"כ הדברים הפוכים לגמרי. פריץ תמיד ממהר. אריקה היא מסודרת ולא חיה בכאוס. המוטיב ההפוך עלה בשני הסיפורים – אצל פריץ היו אנשים סביבו שמיהרו ובסיפור של אריקה החברים האכפתיים הם שהיו מסודרים. נראה שהזהות המנטאלית המודעת והחלקים המשניים התערבבו. נראה שהתפקידים התחלפו. האם יש לכך סיבה מיוחדת? האם אנו שמים לב למה שחריג לגבי עצמנו בכלל שזה שונה מהשגרה היומיומית? אשאיר שאלה זו לשלב מאוחר יותר.
אני רוצה להדגיש במיוחד את הספרדייה הידידותית שעזרה לפריץ באוטובוס. השאלה של מיהו שוויצרי ומיהו זר, או מי מרגיש בבית ומי רחוק ממולדתו היא גרסה אחרת של אותה סוגייה של השתייכות והרגשת הזרות ותהפוך לסוגייה מרכזית בסמינר כולו.
בתחילת תהליך נוצרים תפקידים לחברים השונים בקבוצה, ונוצר גם מבנה ראשוני ותחושה ראשונית של "אנחנו" כקבוצה. מתפתח מצב מיוחד של מודעות. כאנשים מערביים אנו מורגלים לחשוב, לנתח, להסביר ולהבין את מה שקורה. הסברים אלו לא בהכרח באים לידי ביטוי. הם ברורים לכולם, אך אנו אוהבים לתת נאומים, לכתוב מאמרים, לקבוע אמונות מסוימות כדי להסביר דברים.
תיאטרון פלייבק איננו נותן הסברים. לא נותנים לסיפורים ביקורת או פרשנות. אחרי שמשחקים סצנה, המנחה שואל את המספר האם מה שהשחקנים עשו דומה למה שקרה. רק אם המספר מרגיש שמשהו שם היה שונה, לא מתאים או פוגע, הוא יגיד על זה משהו. במקרה זה המנחה יכול לתת לשחקנים לשחק את זה מחדש. לחלופין, וזה לגמרי בסדר, ניתן לומר שמה שראינו על הבמה היה וריאציה על הסיפור שסופר. לעיתים השחקנים בוחרים אלמנט משני, שהמספר לא ראה עד כה או לא היה נגיש עבורו. אך פעמים רבות התגובה תהיה : "כן, זה דומה למה שקרה." כולנו יודעים שזה לא באמת יכול להיות כמו שזה היה. לסיפור עצמו יש רבדים דימיוניים ולהצגה על הבמה אפילו יותר מכך. השחקנים לא לובשים תלבושות או איפור. מס' אביזרים ובדים צבעוניים מגדירים את הבמה, המילים והמוסיקה מאולתרים במקום. זה לא מה שהמספר חווה בארוע הראשוני. קורה כאן משהו שדומה לקסם.
נראה לי ששני משתנים פשוטים אך חשובים מאוד פועלים כאן : זה מאוד לא שגרתי עבורנו לספר סיפור שלנו לקהל וזה אפילו פחות שכיח לצפות בהם. לעיתים נדירות אנחנו מתבוננים על החיים שלנו מבחוץ, וכמעט אף פעם לא רואים את זה על הבמה, ואנחנו לא תופסים את זה כסיפורת. תיאטרון פלייבק איננו מעיר הערות או שופט, אין הסברים ותובנות באמצעות מילים ומונחים. אנו רק צופים. זה שם אותנו במצב תודעתי אחר לגמרי במהירות רבה. נוצר מעין סוג של טראנס. אנו מתחילים "לחשוב" במונחים של תמונות וסיפורים, אנו צופים ומצרפים סיפורים מסוימים לסיפורים אחרים, בלי שהתהליך הרציונלי הראשוני נכנס לפעולה. ג'ונתן פוקס, בספרו "Acts of Service" מראה שמצב של טראנס הינו חלק מפעולה טרום ספרותית. זה מפתיע לגלות באיזו מהירות נוצר טראנס מסוים באמצעים של סיפור וצפייה בלבד.
חוויה של גירוי, בלבול וחוסר התמצאות, עד כדי כאוס מסוים הינם הכרחיים לתהליך זה. רק כשאדם מוותר על הרצון להבין את החוויה במונחים רציונליים, ייכנס הטראנס לפעולה כמקור של יצירתיות.
הקשר בין כמה סיפורים :
בתחילת התהליך, מספרים חושפים בד"כ סיפורים שמראים אותם באור חיובי. אני רוצה לדבר על היבט אחר לגמרי, החלק של הערב שבו עולים סיפורים המכילים קושי עבור הגיבור, שעוסקים בחוויה של כישלון או התנהגות שהיא אנטי-גיבור. כדי שזה יקרה אנשים צריכים להרגיש בטחון ברמה מסוימת וחשוב שתהיה להם קודם הזדמנות להראות שלא תמיד הם היו בסיטואציה לא טובה או בתפקיד לא טוב כלפי הקורבן. לעיתים הדרך פנימה היא דרך חלק מודע של חוט השני שכבר עלה כנושא של הקבוצה.
במהלך השבוע השני של הסמינר, המשתתפים, שהינם גברים ונשים מבוגרים, רבים מהם מורים, ספרו על חוויות ילדות שבהם חשו נטישה.
פריץ התחיל : "אני בן 12 לבד בבית, אמא שלי בעבודה ויש לה מעט מאוד זמן בשבילי. הייתי הולך לבקר אותה בחנות הנעליים בה עבדה כדי להיות קרוב יותר אליה, אבל אני מרגיש שאין לה זמן בשבילי. בערב היא באה הביתה ומספרת על מה שקרה במהלך היום, אבל רק לאבא שלי, לא לי. אני מרגיש דחוי ובודד."
המספר הבא הוא ריצ'רד: "אני בן 12 גם. אני בדרך הביתה מבית הספר. הילדים האחרים מציקים לי. נמאס לי מזה ואני פוחד בו זמנית. אני רוצה שיניחו לי. אני לוקח את הילקוט שלי ומסובב אותו סביבי על אחת הכתפיות. הם חייבים לוותר ולהניח לי. בבית הספר הייתי במצב הרבה יותר טוב מהם, במיוחד בצרפתית. הילקוט שלי היה הנשק שלי."
שני המספרים הם באותו גיל בסיפורים שלהם. שניהם לבד. אך החוויה שלהם שונה לגמרי. פריץ לא מקבל מספיק תשומת לב, הוא מרגיש מחוץ לעניינים ומתגעגע לאהבה. אך הוא לא יכול לעשות דבר בקשר לזה. רי'צרד מקבל יותר מידי תשומת לב, אך הוא לא מסוגל להילחם בזה.
המוטיב הופך להיות הטריגר לסיפור השלישי. אינגריד מספרת: "אני בת 13. זה היה ממש לפני שקיבלנו ציונים בבית הספר. המורה אמרה לי לבוא אליו אחרי השיעור. ברגע שיכולתי, רצתי אליו במסדרון. הוא הסתובב ואמר לי לפני כולם שהציונים שלי גרועים מאוד. הרגשתי מבוכה גדולה כי כולם ראו את זה."
אחרי שהסצנה שוחקה, המנחה, שהפעם היה חבר מהקבוצה, הציע לאינגריד טרנספורמציה לסיפור שלה. היא יצרה סצנה שבה המורה מדבר איתה במקום שבו היא מרגישה בטוחה, וכשהוא מבין יותר. חברי הקבוצה ששיחקו קודם ילדים שהציקו, היו עכשיו בתפקיד של קיר מגן מסביב למספרת.
המוטיבים העיקריים בסיפור זהים: הגיל, תחושת הלבדות, תחושת ההשפלה. בסיפור הראשון העדרה של אווירה אוהבת ומגנה, מתחלפת בסיפור השני למאבק, להגנה עצמית מול הילדים. בטרנספורמציה של הסיפור השלישי ניתן למצוא במורה המבין דמות המספקת הגנה ואהבה.
קל לזהות את ההקשרים האלה. שלב זה בתהליך של הקבוצה מתאפיין בתחושת אמון טובה. מצד שני חלק מחברי הקבוצה כבר מנחים בשלב הזה, הם לוקחים סיכונים במשימה חדשה ומאתגרת עבורם. זו יכולה להיות גם כן סיבה להופעת סיפורים על ילדות המעלים רגשות של פחד ובדידות. המספרים יודעים מה הם מתכוונים לספר לפני עלייתם לבמה. יש להם סיבות מקדימות וניתן לצפות שמוטיבים אלו יהיו האלמנטים המחברים בין הסיפורים שלהם.
נראה שהסיפור השני נותן למספר הראשון רמז לכך שהוא יכול היה לעזור לעצמו ולהלחם על צרכיו. אך אני די בטוחה שריצ'רד לא עשה זאת במודע או במתכוון. המספר השני מציע אלטרנטיבה, פתרון שבו התפקיד האקטיבי מחליף את התפקיד הפסיבי. פריץ הוא קורבן של בדידות, בעוד ריצ'רד רוצה שיניחו לו לבדו. הסיפור השלישי מסתיים בטרנספורמציה, ומביא סוג של שלווה. הסיפורים אינם נגמרים בסוף פתוח או לא גמור ונוצר איזון. האווירה בקבוצה נרגעת. הסיפור הבא יכול לעסוק בנושא אחר.
אך בסיפור הזה המוטיב המרכזי ממשיך. אורס מדבר על אימו המבוגרת: "היא חיה בדירה משל עצמה אני מודאג לגביה. אני צריך לבדוק אם היא בסדר אבל היא לא עונה לטלפון. בני בן ה-14 חושב שהוא יודע למה – זה הזמן שהיא עושה אמבטיה ולכן לא יכולה לענות לטלפון. אבל לכל המשפחה כבר נמאס בגלל שזה מדאיג מידי." המוטיב של להיות לבד ולהזדקק לעזרה מובא מכיוון אחר כעת. עבור המספר זה לא התחום הרגיל עבורו וזה אוכל אותו.
המוטיבים יוצרים שרשרת, אבל הם לא מובאים יחדיו כפנינים. הם מתחברים יחדיו באופן מיוחד. בסיפור הראשון מובא המוטיב, אך ללא כל פתרון. באופן משני, כלומר בקשר עם אנשים אחרים, מוצע פתרון – ההורים של פריץ נכנסים לתמונה והם מחוברים – הם מדברים ומקשיבים אחד לשני. אך זה עדיין לא עוזר לגיבור. הוא מרגיש דחוי.
הסיפור הבא מציע פתרון אחר לגמרי וזה מתאים לגמרי לנקודת המבט של הסיפור. המספר איננו קורבן יותר, אלא הופך לגיבור אקטיבי אשר נלחם על מטרותיו. אך הוא נשאר לבד בסוף. בכך לא השתנה דבר. בסיפור השלישי המוטיב שוב שונה. המספר מרגיש בודד ולא מוגן בדיוק כמו בסיפור הראשון. גם היא לא הגיעה לפתרון מיד. אך בטרנספורמציה היא יכולה להצביע על כיוון למציאת הגנה ותמיכה.
אלמנטים חסרים מסיפור אחד מסופרים בסיפור השני. אך הפתרון הכולל לא נמצא בצעד אחד, אלא נבנה במספר צעדים. הסיפור הרביעי מביא נקודת מבט חדשה ותפקיד אחר נמצא במרכז. הסיפור הוא על בן שמרגיש מדוכא ע"י הצרכים של אימו. אני חושבת שזה מדהים שהמוטיב של הגיל, אשר חיבר את שלושת הסיפורים הראשונים, הופיע שוב בסוף. הבן של המספר, שמבין את הסיבה, הוא באותו גיל כמו פריץ, רי'צרד ואינגריד בסיפורים שלהם.
מציאת התמה - הנושא של הסיפור:
בסמינר שלנו היה הרכב מיוחד של אנשים. הרוב הגדול היו מורים, בעיקר של בי"ס יסודי, אבל גם בי"ס תיכון, קולג' ואוניברסיטאות. מיעוטם היו פסיכולוגים. כמה אנשים היו גם מורים וגם פסיכולוגים. החלוקה בין גברים ונשים היתה פחות או יותר זהה. הגילאים היו בין שנות ה-30 לשנות ה-50. המאפיין המדהים ביותר היה של הלאומים של חברי הקבוצה. מרבית החברים היו שוויצריים. רק שניים היו זרים – אישה יווניה וגבר גרמני. היו רק שני פסיכולוגים במשרה מלאה – אחד מצרפת באזור שהיה כבוש ע"י הנאצים במה"ע ה-II. כולם חיו בשוויץ במשך זמן רב. בנוסף המנחה, ג'ונתן פוקס, היה אמריקאי. עובדה זו היתה בעלת חשיבות למיעוט הזר. הגבולות של הקבוצה השוויצרית היו פתוחים למדי.
הזכרתי כל זאת בפירוט, מכיוון שזה בעל חשיבות למציאת הנושא של הקבוצה במהלך הסמינר הזה. עובדת היותי גרמנייה הפכה אותי למיעוט שניצב בפני לא מעט דעות קדומות בשוויץ בגלל ההיסטוריה של גרמניה. זה בהחלט השפיע על המודעות שלי וחידד את הערנות שלי.
היתה לי שיחה ארוכה עם אנדריי, האיש מצרפת במהלך ארוחת הצהריים. הוא היה בגילי, כך ששנינו חווינו את מחה"ע ה-II כאלמנט מטלטל בילדותנו, אך מזווית שונה לגמרי. המפגש בינינו התנהל בראש פתוח וקירב אותנו אחד לשני, במקום להפריד בינינו כפי שניתן היה אולי לצפות. באותו זמן, 1995, הנושא של מחה"ע ה-II היה כבר נושא רחוק יחסית לעם השוויצרי (דבר שהשתנה מאז). אף אחד מהאנשים האחרים בקבוצה לא חווה את זה. זה לא שיחק תפקיד מרכזי בהיסטוריה המשפחתית שלהם. מחה"ע ה-II היתה חלק ממיתוס לאומי – המיתוס של החייל הגיבור שמגן על הגבול השוויצרי כנגד הרשע שהתקיף את המדינה.
ביום השני של הסמינר אנדריי התנדב לספר סיפור לאחר שג'ונתן ביקש ממני להיות המנחה. אנדריי סיפר : "כאשר הייתי בן 3 אבא שלי נאלץ להתחבא מפני הנאצים. אמא שלי הביאה לו אוכל וסיפקה לו מידע כל לילה, כך שאני ואחי בן ה-13 בילה זמן רב לבדו בבית. לילה אחד אחי כ"כ פחד עד שהוא רעד בכל גופו, ואני הלכתי איתו ברחבי הבית כדי לעזור לו להירגע. הזיכרון הזה חזר אלי הבוקר כאשר הייתי צריך להשאיר את בני בן ה-15 בבית לבדו בגלל שהיה לו חום. בקושי יכולתי לעשות את זה. אבל הבטחתי לדבר עם שכן ועם אחותו הגדולה ולצלצל אליו לשאול מה שלומו."
שתי הסצנות שוחקו, השנייה כטרנספורמציה של הראשונה. זה נגע בי מאוד שאנדריי סיפר את הסיפור הזה כשאני, אישה גרמנייה, היא המנחה, ושיתפתי אותו בכך. בתגובה אנדריי נתן לי אגוז מלך שקטף בכניסה לבניין, ואמר שזה לבטח היה גם צעצוע עבורי כשהייתי ילדה. החוויה של המלחמה יצרה חיבור חזק בינינו אל מול הקבוצה השוויצרית, אשר סביר להניח ששיחקו עם "צעצועים אמיתיים" ולא עם אגוזים.
המיעוט התאחד והביא תמה אשר בד"כ איננה נחשפץ בגלל שאין לה חלק משמעותי בחייהם של כלל המשתתפים השוויצריים. נושא שאינו חלק מהזהות של הרוב עלה כנושא של המיעוט. המשני הפך לראשי.
אני משערת שהסיפורים המאוחרים יותר על בדידות, פחד, תחושת דחייה והרצון להיות עצמאי הן וריאציות של המוטיב שהועלה בבוקר זה. בהקשר של רוב ומיעוט, האלמנטים ההיסטוריים והפוליטיים נכנסו לפעולה בהיבט הקולקטיבי.
כדי להדגיש את ההשערה שלי אביא סיפור נוסף. הסמינר כלל ניסיונות רבים לאופן שילוב של תיאטרון פלייבק בבתי ספר. בשלב זה, איאגן, אשר עובד בתחום של הכשרת מורים, הקרין תמונה כטריגר לסיפורים וגם כרקע לבמה. בתמונה ראו בית ים תיכוני ישן עם ערוגות בחלונות. באמצע היתה דלת, בני צידיה שני אנשים מבוגרים יושבים על כסאות ולפניהם כלב גדול. איאגן ביקש מהקבוצה למצוא סיפורים אשר מתחברים לתמונה הזו.
ג'ייקוב מתאר : "עברו כמה שנים מאז המלחמה. ההורים המבוגרים יושבים בפתח ביתם בשמש. הן מחכים כבר שנים רבות לשובו של בנם הביתה מהשבי. כ"כ הרבה זמן עבר והם כבר כמעט מוותרים על התקווה. מרחוק הגיע איש צעיר ומותש. הוא הולך לאט בגלל שהוא חלש ועייף. שני האנשים המבוגרים לא מבחינים בו, אבל הכלב מזהה אותו ורץ לעבר האיש, כשהוא מכשכש בזנבו. כולם שמחו על חזרתו."
בעובדה שהסיפור הזה סופר הופר כלל חשוב מאוד בפלייבק. המנחה לא ביקש שזו תהיה חוויה אישית. כאשר ג'ייקוב נשאל, הוא נזכר שסבתו סיפרה לו את הסיפור הזה, שהיתה חוויה אישית, כאשר היה נער מתבגר וזה נגע בו מאוד. הקבוצה גם היא התרגשה מאוד מהסיפור וכך גם היתה הסצנה על הבמה. נזקקנו לסיבוב משוב ארוך כדי להכיל את כל הרגשות שעלו. ניתן לראות שנושא של הקולקטיב עלה – שובו של הבן האובד, ועימו התחושה של שיבה הביתה, תחושת שייכות לקהילה, השלמות שנשברה והריפוי שלה.
אגב, התמונה היתה פרסומת למוצר בנאלי ביותר. חלק מחברי הקבוצה הכירו אותה מהטלויזיה. ג'ייקוב לא הכיר. היה לנו דיון על החשיבות הרבה בתיאטרון פלייבק שהסיפור יהיה חוויה אישית. ההתפרצות של הרגשות בקבוצה היא בלתי נמנעת כאשר הסיפור הוא בעל היבט קולקטיבי ולא מחובר להיסטוריה הספציפית של אדם מסוים. זה יכול לשבור לגמרי את העבודה של תיאטרון פלייבק.
מצד שני אפשר לראות את הכוח הקיים בתיאטרון פלייבק. הסמינר שלנו נערך ב-1995. הזהות של שוויץ כאומה נייטרלית שלא השתתפה במחה"ע ה-II נשאר ללא פגע. חצי שנה לאחר מכן התגלו תלונות לגבי בנקים שוויצריים שהחזיקו מידע לגבי חשבונות יהודיים והתחיל תהליך חדש ביחס לתפקיד שמילאה שוויץ בעידן הנאצי. היום, ב-1998, הדיון הציבורי עדיין מתנהל וצעד אחר צעד האומה השוויצרית מוצאת מחדש את הגדרת זהותה. במבט לאחור על הסמינר אני חושבת שהנושא כבר היה בשטח, וקבוצה מעורבת כמו שלנו יכולה היתה להעלות אותו כנושא לעבודה.
התרומה להבנתן של קבוצות:
אני רוצה להשתמש בסיפור הזה כדי להתייחס לשאלה של איך קבוצות עובדות באופן יצירתי, או ליתר דיוק על מנת לחקור איזו הנחת בסיס לגבי קבוצות יכולה לסייע לנו להבין את היחסים בין הפרטים בקבוצה.
ראשית אני רוצה לחזור לצופה הבודד – למספר. תיאטרון פלייבק עובד עם סצנות, סדרות של סצנות, תמונות חיות. לא שופטים, ולא מנתחים את מה שקורה. התמונות נשארות. עבור רובנו מהעולם המערבי, זה כמו להיכנס לטראנס.
הטוב ביותר הוא להשוות מצב תודעתי זה לחלום. גם בחלומות לא מסבירים או מנתחים שום דבר. התמונות מדברות בעד עצמן. ויש להן היגיון משל עצמן. ג'אנג קורה להיגיון של חלומות היגיון מפצה. החלום מייצג סיטואציה בחיים שלי, אך נקודה מרכזית נמצאת מחוץ לערנות שלי. אני רואה את החוויה שלי מנקודת מבט שונה לחלוטין, באופן שמאיר דברים שבד"כ אינם ברורים לי. פעמים רבות החלום מוביל לפתרון בסיטואציות קשות, אשר אחרת לא יעלה על דעתי. נראה לי ששינוי מצב התודעה אצל הצופים בתיאטרון פלייבק פותח סוג כזה של היגיון חלומי, ושהקשר בין הסיפורים יכול להיות מובן בדומה לאופן שבו אנו מתבוננים על חלומות.
במצב זה של מעין חלום האלמנטים המשניים הופכים נגישים. הגבול, אשר מונע מאיתנו במצב ערות מלהגיע לחלק המשני בחיי היומיום, הוא בווליום נמוך יותר וניתן להתגבר עליו יותר בקלות, כמו בחלום. זה קורה במיוחד כאשר מזמינים מישהו באופן ספונטאני לספר סיפור ואין לו זמן לחשוב על זה או לתכנן ולהתגבר על "הפחד". לכן הסיפורים של אנה וארנה הדגימו באופן בהיר במיוחד עד כמה החלקים המפתיעים, החלקים המוזרים, נכנסים לפעולה ואיך מתחיל לעבוד כוח הריפוי של החיים.
בפסיכודרמה אנו מתארים את הנפש כמצב שבו הדמיות הפנימיות מייצרות דרמה גדולה מאוד. הן רבות האחת עם השנייה, הן עוזרות האחת לשנייה, הן חוסמות ומתאימות האחת לשנייה באופן מושלם. במקרה הטוב הן בונות ביחד שלם יפה שבתוכו פועלים יחדיו כוחות יצירתיים שונים, אשר יוצרים חיים עשירים. אך הדמויות התוך-נפשיות האלה מתמודדות עם קושי רב ביותר : לכולן יש פחות או יותר אותה היסטוריה. היו להן אותם הורים, הן נלחמו באותן נסיבות ובד"כ יש להם את אותם חסמים וגבולות. התפקידים שלהם נוצרו מתוך החיים שהן עברו במשותף. השינויים המפרים את האיזון הם תמיד שינויים של המערכת כולה, מה שמשחרר הרבה פחד עבור הדמויות הפנימיות וכמובן גם לדמויות חיצוניות.
הדבר דומה גם כשחושבים על קבוצה באופן הזה. הפרטים בקבוצה מתאימים לדמויות הפנימיות. הן פועלות ביחד. הרועשים שבקוצה משתלטים על השקטים. לחלק יש תפקיד מרכזי ואחרים נשארים בשוליים. יש רוב ששולט בתהליך ומיעוט אשר מושתק לעיתים ולעיתים מפריע.
בשנים האחרונות מסתכלים על קבוצות מתוך מודל שקשור בתחום, ואלמנטים שונים מאותו תחום מיושמים על תיאור הקבוצות. בקבוצות יש תפקידים שונים. חבר אחד או תת קבוצה תיקח את תפקיד ההובלה, לעיתים באופן מפורש, אך בד"כ באופן עקיף. אחרים יהיו המתנגדים, המבקרים. חלק לא אומרים כמעט דבר אך הם חשים הרבה דברים ובד"כ רגישים מאוד. לכל קבוצה יש את הרוב שלה. זה מוגדר בהתאם למטרות של הקבוצה ולרעיונות שמניעים את הקבוצה. ככל שהמטרה ברורה יותר, כך ניתן להגדיר את הרוב יותר בקלות. מכאן, גם המיעוט מוגדר. אך לא תמיד הוא הופך להיות בולט באותו אופן. המטרה של הרוב נמצאת בהתאמה לתהליך הראשי של הקבוצה. המיעוט מייצג את התהליך המשני.
בתחילה לא ברור לגמרי מי הולך להיות הרוב. לדוגמא, אם כולם עייפים, החברים הנלהבים שרוצים להתקדם, יהיו המיעוט. אם מרבית האנשים בקבוצה הם שוויצריים ושני חברים זרים מרגישים מחוברים לנושא של מלחמה, בהחלט ייתכן שהנושא הזה יהפוך להיות התמה המשנית. זה יכול לקרות בשתי רמות שונות במקביל : עבור המיעוט זוהי חוויה אמיתית בעוד עבור הרוב זה משהו לא ידוע שהופך לאב טיפוס, מעין דפוס בסיסי של פחד. המיעוט מאתר נושא חשוב של הרוב, אשר בד"כ מדוכא בחיי היומיום.
ישנו גבול בין שני החלקים בקבוצה. כל עוד הרוב מתעקש על המטרה המרכזית ורוצה לשמור על איזון ושיווי משקל, נתפס החלק השני כגירוי, גורם מפריע ואף עוין. ככל שהמטרה הופכת עמוסה יותר מבחינה רגשית, כך הקבוצה תהפוך קוטבית יותר.
מינדל עובד עם ההנחה שכל קבוצה יכולה למצוא פתרון חדש אם מתאפשר לכל אחד מחלקי הקבוצה מרחב מספיק לבטא את עצמו ולשמור על הגינות כלפי כל הצדדים. "למלא את התפקיד של המוביל, המובל, השקט, החכם או המפריע הוא חיוני לחיי קהילה. רק כאשר כל התפקידים ממולאים ונמצאים באינטראקציה, התחום כולו יכול לגלות את האנושיות ויכולת הניהול העצמית." לקבוצות יש באופן טבעי את היכולת למצוא את האיזון וההרמוניה ולחוות את עצמם מחדש כשלם. "אם יש נטייה לביטוי עצמי, זה מוביל לעבר סיום... תוך יצירת מרכז קולקטיבי חדש ובלתי צפוי, לכדי חוויה קהילתית רוחנית."
בתיאטרון פלייבק בד"כ אין בהתחלה תמה לקבוצה. אנשים רוצים להיות ביחד, לחוות משהו חדש, הם מקווים למצוא בידור נעים ולהרגיש טוב. זוהי גישה פתוחה למדי. יחד עם זאת נוצר מבנה ורצף של סיפורים השזורים בחוט אדום שמופיע בתוך זמן קצר.
היבט אחד חשוב בעיני במיוחד. בין אנשים הנאספים יחד למופע פלייבק יש לרוב קשרים רופפים בלבד. חלק הם חברים מקודם, אך רובם רק באו לראות. המבקרים לא מסתכלים על עצמם כעל קבוצה. הם מרוחקים במידה מסוימת. הסיפורים האישיים שלהם, ההיסטוריה המשפחתית שלהם, נסיבות החיים הפנימיות והחיצוניות אינן דומות. עדיין אין ביניהם תהליך של קבוצה.
אם קבוצה נשארת ביחד למשך זמן רב יותר, כמו בסמינר, מתפתחת דינאמיקה חזקה יותר. המשתתפים יוצרים חוויה משותפת, הופכים חלק מסיפור משותף, חווים מתח. תיאטרון פלייבק מציע אפשרות לעבוד במהירות עם הקונפליקטים שנוצרים, באופן שיעזור לקבוצה להתרחק מהם ולעודד אותם לחיי קבוצה משותפים. הסיפורים לא עוברים שיפוט והערכה. לכל אחד משקל שווה. לכל אחד יש את הזכות להיות בכיסא המספר. מנחה טוב יזמין את האנשים השקטים לספר. הסיפורים יוצרים תהליך, מוצאים את הנושא שלהם ומציעים פתרונות. זה יוצר קהילה בזמן קצר ביותר.
לא מתעלמים מהדינאמיקה הקבוצתית, אלא מביאים אותה לרמה אחרת לגמרי. נוצרת עבודה בתהליך של סיפורים, תמונות, מוטיבים. הסיפורים מדברים אחד עם השני. האלמנטים הראשי והמשני מתקשרים כאילו היו דמויות על הבמה בנפש הקבוצה. המשתתפים והמספרים צופים מבלי להתערב יתר על המידה. אם לשני אנשים יש דעות שונות או רגשות שונים, יש לשני הסיפורים מקום על הבמה בדו קיום משותף.
הטראנס שאותו הזכרתי קודם הינו בעל חשיבות מרבית לתהליך זה, טראנס של סיפורים תמונות. השינוי הקטן ביותר במודעות מאפשר חיבור והיגיון מסוג של חלום. הסיפורים עונים ומתקשרים אחד עם השני כמו חלקים שונים של חלום או כמו החלום והחיים האמיתיים של החולם. קיימת הזדמנות לייצר משהו שלם.
זה הופך את הפלייבק לתהליך יעיל ליצירת קהילה אפילו במרחב של קונפליקטים. מוסדות וחברות למדו זאת ומשתמשים בפלייבק למטרותיהם.
חשוב לי להזכיר נקודה נוספת, שבאה לידי ביטוי בערבי פלייבק פתוחים ובערבי פלייבק בארגונים/ מוסדות. כאשר מזמינים מהקלה דווקא את האנשים השקטים לספר סיפור, או בארגון אדם שאינו בעל תפקיד רב השפעה, כגון אחות בבית חולים או פקידה במשרד, באה לידי ביטוי בעוצמה היכולת של הפלייבק להביא את כל הצדדים של הסיפור ולהשלים את החלקים החסרים, ויש לספונטאניות סיכוי טוב לעבוד. אם מזמינים לבמה אדם בסיטואציה מיוחדת, כגון ארנה, באים לידי ביטוי ההיבטים היצירתיים והבלתי צפויים.
ג'ונתן פוקס בספרו על תיאטרון פלייבק מספר את הסיפור על גארי, שהיה רעשני והפריע בבית ספר לאחיות. בשיעור דרמה הרשו לו לעשות את מה שבד"כ היה אסור: הוא יכול היה לשחק כמו "חיה". זה אפשר לו ולאחרים להתייחס לחלקים המשניים שלו - האגרסיביות והקול הרועש שלו, שהיוו בד"כ הפרעה. כך שגם גארי וגם שאר התלמידים יכלו לפתח יחס חדש כלפי זה.
ההכשרה מאפשרת לשחקני פלייבק להיות גמישים מאוד ולשנות תפקידים. הצופים חווים גמישות גבוהה זו באמצעות הצפייה בלבד. המסגרת הפתוחה של המופע מדגימה אף היא גמישות זו. הצופה יכול לראות איך אותו אדם משחק אם, קיר, כלב או ילד. זה יוצר מרחב משחקי ופתיחות, המאפשרים שינוי ויצירת תפקידים וגישות חדשות, שכ"כ קשה ליצר אותם בחיי היומיום הרגילים.
לרוב, נוצר השינוי אצל הפרט בעצמו. היצירתיות של הנפש חיה שם. הקבוצה מתקיימת באמצעות הפעימות האלה והקבוצה יכולה לחסום אותן או לתמוך בהן. הדבר קשור לכלל בפלייבק לפיו על הסיפורים להיות אישיים. זה יוצר את המסגרת שבה הספונטאניות והיצירתיות של הנפש, בשילוב האיכויות של זמן חלום הקיים בנו, יכולים להתגלות ולהיות מוחזקים בו זמנית. יחסו של המספר הוא תמיד המעורבות האישית שלו – "זה הסיפור שלי". באופן זה הסיפורים נשארים נפרדים האחד מן השני ולא מתרחבים לכלל הקבוצה. המספר הבא איננו נתקע בתוך הסיפור הקודם, והוא חופשי למצוא את הגרסה שלו ואת הפתרון שמתאים לו.
מצד שני, לא באמת יכול להתרחש שינוי בלתי תלוי. העולם משתנה ומציע לנו למלא את התפקידים השונים ומשנה אותנו. או שאנחנו משתנים ונוגעים בכל מה שסביבנו...כאשר קבוצה ניסתה ככל יכולתה לפתור בעיה, שינוי משמעותי של פרט אחד ישנה את מה שקורה בקבוצה כולה. אך ללא עבודה מקדימה של הקבוצה, לא יתכן שינוי של מי מחברי הקבוצה. שינוי של פרט, זוג או קבוצה קורים בתלות הדדית האחד בשני.
לקבוצה שהינה בעלת "ראשים רבים" יש סיכוי מיוחד בתהליך זה: לא הכרחי שהפתרון יימצא בבת אחת. סיפורים ומוטיבים רבים עובדים יחדיו ובונים אחד את השני. פריץ, ריצ'רד ואינגריד עובדים כל אחד לחוד וביחד נותנים תשובה לגבי ההתמודדות עם הבדידות וההתגברות על תחושת הקורבן. ואין פתרון אחד, אלא דרכים שונות. השלמות עולה רק ממש בסוף, ולעיתים אפילו אחרי הסוף.
הדבר נכון גם עבור מאמר הזה. השאלה איך הפלייבק עובד איננה יכולה לקבל מענה במאמר זה, אלא לבוא כחלק מקולות רבים, באמצעות דיון בהיבטים השונים וע"י משחק משותף.
This material is made publicly available by the Centre for Playback Theatre and remains the intellectual property of its author
