תחושת ביטחון הינה מרכיב הכרחי להתרחשותה של טרנספורמציה. בתיאטרון ריטואלי שיש בו טרנספורמציה כמו בתיאטרון פלייבק, המנחה חייב להכריז על עצמו כמי שאמון על שמירת הביטחון, ועליו להפגין יכולת זו כאשר במידת הצורך על מנת לוודא את ביטחונו של המספר, הקהל והשחקנים. על מנת ליצור מופע פלייבק מוצלח, בשילוב כלי ההנחייה הבסיסיים, על המנחה ליצר איזון בין ההתרגשות לבין המבנה ולהיות ער תמיד לגורמים שעלולים לחבל בתחושת הביטחון. חנה פוקס כותבת במאמרה "תיאטרון ריטואלי וקהילה" "הריטואל יוצר תחושה של קרבה והיכרות, ועל כן גם תחושת ביטחון ואמון חיוניים באווירה של מסתורין, קונפליקט ושינוי". המנחה חייב להיות מוכן לטפל בסיטואציות העשויות להיות "מסוכנות" בעזרת אנושיות וחמלה, ולחתור להמיר תחושות אלו להזדמנות להעמיק את האמון ולהגדיל את האפשרות לחוויה מחוללת שינוי.
לשם כך עומדים לרשות המנחה כלים רבים. מאמר זה במיוחד מתייחס למודעות ולכישורים הנדרשים על מנת להיערך למצבים העלולים לחבל בתחושת הביטחון, וזאת באמצעות ריטואל חזק והקשבה מכבדת ואמפטית. המנחה חייב תמיד לשקף את היושרה שבפלייבק, ולהעביר לקהל את האמון שלו בכך שתיאטרון פלייבק מכיל את כל ההיבטים של האנושיות הקולקטיבית כדי לאפשר תהליך שיש בו שינוי וחמלה. ספונטאניות ויכולת אלתור של המנחה הכרחיים, ליצירת האותנטיות החיונית לאמנות שיש בה טרנספורמציה (ה. פוקס) .
טרנספורמציה משמעה הימצאות במצב של שינוי צורה, תבנית או טבע. תיאטרון פלייבק הינו תיאטרון שיכול "לעצב מחדש" שכן שהוא מספק אומנות, ריטואל ואינטראקציה חברתית המאפשרים השתקפות עצמית והערכה מחודשת של מחשבות האדם והזהות העצמית של האני שלו, של האחרים ושל העולם בו הוא חי. ג'ו סאלאס כתבה במאמרה "מהו תיאטרון פלייבק "טוב"? "אנו זקוקים לאומנות על מנת לתפוס ולשלב את החוויות וההתנסויות שלנו. על מנת לשנות את המושגים והרעיונות, אנו זקוקים לאפשרות להסתכל על עצמנו במרחב בטוח. טרנספורמציה אישית חיובית היא כזו שמרחיבה את היכולת האנושית ומשחררת אנשים מפחד, כך שנוכל לאמץ לליבנו את הסובב אותנו בהבנה וקבלה גדולים יותר.
טרנספורמציה היא שינוי ושינוי בבסיסו מעורר פחד, בין אם הוא טוב או רע. אנו רוצים להשתנות אבל מתנגדים לכך. אנחנו, אחרי הכל, רק חיות השואלות שאלה אחת כל הזמן – האם זה בטוח? אף על פי שהיינו רוצים לחשוב שאנחנו יכולים בקלות לשנות את דעתנו, אנחנו זקוקים למקום בטוח לשם כך. אנו נאחזים ברעיונות הישנים שלנו מכיוון שאלו הרעיונות שעד כה "השאירו" אותנו בחיים והתפיסה שלנו לגבי העולם נשארת יציבה. אנו חופשיים יותר להשתחרר מתפיסות אלו אם בחינה מחודשת שלהן מתרחשת במרחב בטוח.
מובן שתחושת ביטחון איננה הדרישה היחידה להשגת פלייבק טוב. חייב גם להיות איזון בין תחושת ביטחון חזקה לבין ההתרגשות והאומץ שיש בלקיחת סיכון. מנחה חייב לתת תשומת לב שווה לרכיבים פרדוקסליים אלה. חייבת להיות תחושה בו זמנית של התרגשות ומיומנות על מנת שהערך "הבידורי" יבוא לידי ביטוי. אם הקהל חש בסיכון גדול מידי או שרמת הביטחון איננה מספקת עבורו, אנשים יחושו חרדה, אשר תכהה את האווירה. משתתפים אשר חשים דאגה לעצמם עלולים להקרין את חוסר הנוחות לשחקנים וליצור במופע כולו תחושה של סיכון. באופן הפוך, אם יש תחושה "היתולית" מידי, תחסר למופע האש שבלקיחת סיכון. לא יהיה ניצוץ השראה לספר סיפורים. אנחנו חיות השואלות שאלה אחת לגבי ביטחוננו, אך אנו גם בני אנוש מפותחים בעלי נטייה לחקירה הרפתקנית השואלת: "האם יש עוד?"
אחד ממצגי טרנספורמציה הדרמטיים ביותר שאני זוכרת היה בראשית ימיי בקבוצה. זה היה במופע למשפחות בסיכון. אני הייתי חדשה בקבוצה, כך שהשתתפתי רק בטכניקות הקצרות ובשאר הזמן צפיתי במופע. ההופעה התקדמה יפה. ג'ו סאלאס הנחתה והעבירה לקהל באופן מכובד, שאנו יודעים שמדובר במשפחות "בעייתיות" ושאנו מעריכים את המאבק שלהם ומודעים לעד כמה קשה ומכאיב זה יכול להיות. היא שידרה במיומנות תחושת כבוד וחמלה בתגובותיה לאמירות של הקהל אשר עלו בפתיחת המופע.
הגענו לסיפור השלישי והאחרון. בחור צעיר הרים את ידו, והתנדב לספר. השחקנים היו מאחורי והרכיבו תפאורה לבובות, בהתאם לסיכום המוקדם לעשות טכניקה זו לסיפור האחרון. הבחור הצעיר, אולי בן עשר, סיפר סיפור פשוט אך יחד עם זאת עז ונוגע על כך שכשנתיים קודם לכן, היה עליו להתאשפז בגלל "הכעס" שלו. הזמן בבית החולים התארך. הוא רצה להשתחרר אך לבסוף הבין שעדיף שישהה שם בתקופת החגים. הוא היה לבדו, בלי המשפחה שלו, במהלך חג המולד.
השיתוף היה תמציתי, ואף על פי שזה היה מאוד עצוב, פניו של המספר נותרו נפולים וחסרי הבעה. הפעם היחידה שהסתכל למעלה היתה כאשר בחר את הבובות עבור הדמויות. במהלך הזמן שסיפר את הסיפור היתה תשומת ליבו ממוקדת מאוד בפתיחה שיטתית של כפתורי חולצתו. כאשר סיים לספר, החולצה היתה פתוחה לחלוטין. הבחור פתח אותה, תוך שהוא חושף את הגופיה שמתחת, במחווה של התמקמות בציפייה זהירה.
הקריאה "בואו נצפה" התחילה את השיקוף. הוא ישב כשהוא מהופנט על ידי הבובות. אף כי כולנו יכולנו לשער את עומק העצב והבדידות שחווה הבחור הצעיר, השחקנים לא ייפו אף אחת מהתחושות שלא נידונו או אוזכרו אפילו ברמיזה. הוא רק ביטא את רצונו בכך שהדברים היו נראים אחרת.
ואז בדיוק ברגע הנכון במהלך השיקוף הוא התחיל לכפתר בחזרה את חולצתו באותו אופן שיטתי שבו פתח אותה קודם, כך שבסוף השיקוף החולצה היתה מכופתרת לחלוטין וסגורה. העיתוי היה מושלם בדיוק כפי שהיה כשפתח את החולצה. הוא היה מוכן לחזור למקומו ללא תגובה מיוחדת.
המנחה, המוסיקאי ואני צפינו בסימבוליות שבפעולת הפתיחה והסגירה של החולצה, אך לשאר השחקנים מאחורי הוילון שעבדו עם הבובות לא היה מושג. מאוחר יותר כאשר עזבנו את המקום, ניגש אחד מהעובדים הסוציאליים למנחה וסיפר לנו שהבחור הצעיר הזה מעולם לא דיבר עם אף אחד על חווית האשפוז שעבר – לא עם משפחתו, לא עם המטפל שלו, עם אף אחד. הבחור הצעיר הזה היה מסוגל לזהות את תחושת הביטחון וההזדמנות שעמדה לרשותו במהלך ההופעה ולנצל באופן מלא את תחושת ההגנה שחש על מנת לבטא את מה שקודם לא ניתן היה לבטא.
הריטואל שאנחנו מספקים במופע פלייבק אפשר למספר את הביטחון הדרוש על מנת לשנות את התפיסה שלו - מחוויה שהוא לא יכול היה לבטא אותה, לחוויה שאפשר לשתף בה, אף באופן פומבי. ההכרה והזיהוי של תחושת הביטחון והמוכנות שלו לעבור טרנספורמציה הם המשתנים שהובילו אותו לספר את סיפורו, ויצרו תחושת אמפטיה וחמלה בכולנו ובוודאי גם במטפלים שלו.
דוגמא נוספת למציאת הביטחון בריטואל לבטא את אשר טרם אפשר היה לבטא רואים גם בהופעה שצולמה עבור סרט התרגול של "תיאטרון פלייבק מציג".
רונדה היא המספרת האחרונה שלנו. היא מספרת על מחלתה ועל התמיכה שקיבלה מעמיתים לעבודה. היא מספרת שלא היתה לה הזדמנות להודות לאלה ששמרו עליה. הסיפור הזה דומה לסיפור של הבחור הצעיר במובן הזה שגם היא שמרה את דבריה לבמה פומבית. רונדה חיכתה עם הסיפור הזה זמן מה כבר והרגישה את האפשרות להכלה והסיקה שזהו מקום בטוח. אף על פי שהיא לא היתה מודעת לכך שהיא תתפוס את כיסא המספר, ברגע שהיתה שם, החלו הדמעות לזרום. היא ציינה שלא היתה מודעת והופתעה מעומק רגשותיה לגבי הסיפור. המנחה שמה את זרועה מסביב לגב כסאה של המספרת "כך שתוכל להרגיש מוגנת, שכן מספר עלול להרגיש מאוד חשוף על הבמה..." ועשתה ניסיונות נוספים על מנת לשמור את המספר על הקרקע. המנחה תיקשרה באופן שהשאיר את רונדה ואת הקהל בתחושה ש"זה בסדר להיכנס לתוך הרגשות שלה עד כמה שהיא זקוקה". היא אמרה לרונדה שזה בסדר לבכות. זה בסדר להרגיש כמה מפחיד זה היה וכמה היא ברת מזל. ושזה בסדר להרגיש כל כך אסירת תודה. יהיו רגשותיה אשר יהיו, זה בסדר, ואנחנו מוכנים.
אנו לא יכולים לומר איזו טרנספורמציה קורית אבל אנו יודעים שכאשר מקשיבים לתקשורת טעונה רגשית באופן אמפטי ומתוך כבוד, שמשתקפים חזרה באומנותיות, כולנו מרגישים משהו – משהו משתנה. אני חוויתי זאת כשלווה עדינה. האמונה שלי בפלייבק והכרת התודה לתבנית הזו גדלה כמו גם האמונה שלי ביכולת של בני אדם להשתנות ולצמוח.
בפלייבק אנו מצליחים ליצור ולשמר תחושת ביטחון אצל אותם אנשים אשר סביר שיספרו סיפור עמוק. מופע פלייבק, בדרגה כזו או אחרת, ייצור הזדמנות לטרנספורמציה. כאשר מתייחסים לגורם "המחבל" בתחושת הביטחון, ומטפלים בו כראוי, ההזדמנות לטרנספורמציה אפילו גוברת.
כאשר גורם מחבל קורא תיגר על תחושת הביטחון – כגון על יד הערה לא אתית, סיפור או תגובה – המנחה והקבוצה עומדים למבחן. זהו רגע שופע אפשרות וכאשר מטפלים בו בצורה נאותה הוא יכול להפוך להזדמנות להראות את החוזק שלנו כלוחמי הצדק ומגיני הבלתי נראה. הקהל יתייחס למנחה בכבוד כאשר הוא מגיב לפעולה מעוררת המחלוקת. הקהל יזהה את המנחה כמישהו שיכול לחלץ אותם ממצב לא בטוח למצב בטוח יותר. המנחה מגביר בכך באותו רגע את אמון הקהל מעבר למה שהיה קיים לפני המקרה.
במהלך אימוני כמנחה, סיגלתי לעצמי את המטאפורה של בניית מערכת חיצים שאני יכולה לקחת איתי על הגב לכל מופע. רציתי לבנות את מאגר התגובות שאני יכולה להשתמש בהן ברגעים שאני מרגישה איום על מידת ההגינות שבפלייבק והמוכנות של הקהל להשתתף. בכל פעם שלמדתי איך להגיב או איך להסיט סיטואציה מסוימת, הוספתי "חץ" חדש למאגר שלי. יש לי תחושה שיש משהו שאני, כמנחה, מרגישה מוכנה להילחם עליו. אני ערוכה להגן!
במהלך מופע פלייבק רוח אלוהית עדינה, אך גם בעלת עוצמה רבה, מוזמנת לשרות בחדר. שמה הוא: סיפור. היא טיילה דרך האבולוציה האנושית, תוך שהיא הופכת את "גיבובי המילים" של בני האדם לדבר מקודש. היא מלמדת אותנו על עצמנו, האחד על השני ועל המסע המשותף. היא נדיבה אבל תובענית. אנחנו, שחקני הפלייבק המיומנים, פיתחנו חוש חריף ל"צרכים שלה" ואנו יוצרים את הריטואל הטקסי והאומנות כדי להזמינה לכבד אותנו בנוכחותה. אנו רוחשים לה כבוד רב וכאשר מישהו או משהו מאיים על קדושתה, אנו מותחים את חיצינו על מנת להגן עליה. היא יקרת ערך, ועל אף גמישותה, היא מאוד שברירית. הטוויה זו מנחה את חוט השני ויוצרת את המרקם העשיר שאופף אותנו.
אני נהיית מודאגת כאשר אני מרגישה שאני מאבדת מישהו, או כאשר אני מרגישה שמישהו (בין אם הוא נוכח או לא) הנו פגיע במיוחד. איך אני מתירה את הפגיעות הזו מבלי להוסיף לה? איך אני מגיבה לרגעים נבזיים או רגישים במיוחד מבלי לפגוע או לבטל לחלוטין את האנושיות של האדם הפוגע? אם אני מרגישה הפרה של ריטואל ההכלה ואני לא פועלת, תחושת חוסר הביטחון יוצרת מעין חור בתוך החדר, שדרכו כל אחד מהנוכחים ואפילו הרעיון כולו, עלולים להישאב בוואקום, בדיוק כפי שחור במטוס הטס בגובה גבוה ישאב את כל תכולתו.
זוהי קרקע מפחידה ועדינה עבורי ואני בטוחה שזהו המכשול שעוצר בעדי מלהנחות יותר. אני חוששת שחוסר היכולת שלי להתמודד עם מצבים עדינים אלו תגרום למישהו כאב. ובהקשר רחב יותר זה לא יקדם את תיאטרון הפלייבק כפורום קהילתי לתקשורת יצירתית עם כשרון אומנותי ויושרה.
הרווחתי "חץ" לאחר אחד המופעים שהנחיתי לפני מספר שנים. הסיפור הראשון סופר על ידי אישה צעירה. היא היתה לבנה, מהדרום וביקרה בדיוק חברה המתגוררת בניו יורק. הסיפור שלה מתחיל במופע רוק שהיא וחבריה השתתפו בו. היה אז חם והם שתו בירה. הם התחילו להשתכר ולהתייבש וברגע מסוים המספרת עזבה את חבריה והלכה להביא לעצמה מים. באמצע הדרך היא התעלפה בתוך הקהל. היא התעוררה כאשר זוג גברים רכנו לעברה ושאלו אותה אם היא בסדר. היא תיארה את הגברים כhomies"" ואמרה שמובן שהיתה מפוחדת והם נראו מאיימים ו"מי יודע מה הם רוצים". היא אמרה להם שהיא בסדר, ושהיא לא זקוקה לעזרתם וחזרה במהירות לחבריה.
מהות הסיפור שלה היתה, ששתיית אלכוהול מופרזת בשמש וכיו"ב, שבשלם הרגישה נבוכה, הכניסה אותה פוטנציאלית למצב מסוכן. אבל אני גם שמעתי סיפור על גזענות וסטריאוטיפים. היא היתה בחורה לבנה, והתייחסה לאנשים שחורים כ"homies". המספרת המשיכה אח"כ ואפיינה את הגברים כמסוכנים בגלל היותם שחורים. על אף שהייתי מודעת לעובדה שזה קורה, החיצים שלי לא היו מוכנים לפעולה. איבדתי הזדמנות להעמקה של החוויה ואת האפשרות לטרנספורמציה. בכך שלא עשיתי כלום, אפשרתי חריגה מחוץ לגבולות ריטואל ההכלה. נטשתי את הקהל להתחבט עם עצמו בשאלות האתיות ולחקור את היושרה שלנו. הרשיתי לקהל להניח שגברים אלו היו שחורים ולהניח שגם אנחנו חשבנו ככה. היה בזה משום קריאת תיגר על היושרה של המופע שלנו. לא שאלתי אותה מדוע היא הרגישה לא בטוחה, ועל כן שיתפתי פעולה עם ההסקה הסטריאוטיפית שלה. התוצאה היתה שאני והקבוצה גם יחד, קיבלנו את הפרשנות שלה לגבי הגברים האלו והיותם מסוכנים.
השיקופים, למיטב זכרוני, היו לבסוף מעט שטוחים מפני שאני לא גיליתי טוב מספיק את הפרטים החשובים בסיפור שלה, ובמקום זאת רפרפתי עליהם בקלות. העדרם של אומץ ומיומנות מסוג זה הם שמונעים ממופע פלייבק לעורר סיפורים משמעותיים ועמוקים. לא העברתי לקהל את הנכונות שלי לטפל במצבים מורכבים או עדינים. שאר המופע התנהל בסדר, אבל לא הגיע עמוק יותר מהסיפור הזה. לא יצרתי את האמון ולמרות שלא היו אנשים שחורים בקהל, תחושת חוסר הצדק כלפי המגזר הורגשה והשפיעה על האופן שבו כל אחד שפט את המיומנות והביטחון הקיימים עבורם אם ברצונם לספר סיפור.
הוד מעלתה – סיפור - היתה בחדר רק בקושי רב...
בשיחה לאחר המופע, הייתי כמובן מזועזעת שנתתי למצב כזה לעבור לידי והייתי מודעת למה שעצר אותי מלחקור את המספרת יותר. באותו רגע היתה זו אי הנוחות שהרגשתי וחוסר ההבנה שלי בנושא גזענות שקטעו את היכולת שלי להמשיך ולבצע חקירה פומבית של הגזענות של האורחת שלי. פחדתי להיות גזענית ובתוך הפחד, זה בדיוק מה שהתגלה.
למנחה יש גם תפקיד בשמירה על ביטחון השחקנים. "תיאטרון פלייבק דורש סוג מסוים של אומנות המשחק, שאנו יכולים לקרוא לו משחק אותנטי... באומנות המשחק של פלייבק, השחקן לא משתמש בקוד מסוים של רגש, אלא מוציא את הגלום באופן ישיר מהאופן שבו השחקן קולט את המספר ואת הסיפור." (ג'ו סאלאס)
כשחקנים אנו מגלים את המספר בעזרת אמפטיה. אנו יודעים שעל מנת ליצור את משחק הפלייבק אנו זקוקים להבין את המספר. עומק הגילוי קשור באופן ישיר לנכונות שלנו להבין את נקודת המבט שלו. אנו פותחים את עצמנו לחמלה, כך שזה ניכר שאנו יודעים איך להיות אמיתיים בתוך עצמנו. אנו מושיטים יד לאוניברסליות של החוויה האנושית. אנו מוציאים מתוך העומק שלנו, אנו מגלמים את הפרשנות והאינטרפרטציה שלנו על החיים שלהם. אנו משחקים את התחושה האותנטית כי אנו מוכנים לקלוט את אותה התחושה בתוך עצמנו. עבור אלו שלא מזהים את זה, ה"השתעבדות" הצנועה עלולה להפוך אותנו.
HRPT הופיעה בארוע התרמת כספים הממוקם בחוות סוסים יוקרתית שהיה ממוקם באסם היסטורי. למופע לא היה נושא מסוים. עשינו סדרה של תבניות קצרות שהיו קשורות בהערכה שלנו לתפאורה היפה מסביבנו וליום המרהיב שהיה. תשומת הלב הופנתה במהרה לשיחה על המהומות הפוליטיות ועל אי הצדק של תקופתנו. (היינו לפני בחירות 2000).
לפני שהגיע בכלל הזמן לסיפורים העמוקים, הבן הבכור של המארח הכריז שיש לו סיפור והרים את ידו. הוא התקרב לכיסא המספר בהתלהבות, תוך שהוא מציין את רצונו לראות אותנו "עושים את זה". הוא עצמו היה שחקן מקצועי, כפי שהיתה גם אשתו לשעבר. הוא סיפר את סיפור מערכת היחסים הרועשת ביניהם והקושי הקיים בלהיות שחקנים עסוקים. לשניהם היתה "אישיות חזקה" ושניהם היו אנשים "יצירתיים". הנישואין הסתיימו בפרידה דרמטית אך מוסכמת. הוא סיפר את הסיפור באופן בנוי ומנוסח אשר נראה כי התאמן עליו. זה היה סיפור עצוב, אך הוא סיפר אותו בסגנון קומי מסוים. חברי המשפחה האחרים אשר נכחו בקהל הצטרפו בצחוק בחלקים שהם הכירו היטב, אף על פי שחלקים אלו לא היו מצחיקים במיוחד. כאשר סיים, ציין שוב שהוא "מוכן עכשיו לראות מה נעשה בשבילו".
היה ברור מן ההתחלה שהמספר הזה מתעלם לחלוטין מהריטואל של המופע. הוא לא מזהה את השירות הצנוע שלנו לסיפור, אלא רוצה לראות תעלול מתוחכם. אנחנו לא יודעים למה. מה שאנו רואים הוא גבר מיוחס לבן, שחקן בעצמו, אשר קצר רוח לבחון אותנו ראשון.
ג'ונתן פוקס מתאר את רגע הגילוי של "המספר הנרקסיסטי" במאמרו "נתיב היושרה", "כעוסקים במקצוע הפלייבק אנו חשים מיד אם יש למספר תחושת כבוד וענווה כלפי הסיפור שעולה, או שהמספר גורם לעצמו סיפוק ע"י משיכת תשומת לב או מניפולציות."
HRPT נקלעה לסיטואציה מוזרה. ג'ו, המנחה, היתה צריכה להיות "נדיבה" מהרגיל עם המספר המסוים, בשל היותו בנו של המארח. אני ושלושה שחקנים אחרים היינו הצוות. בזמן שהמספר סיפר את סיפורו הוחלפו מבטים בין המנחה לשחקנים. היתה מאחורי המבטים תקשורת. תמצית השיחה הסודית היתה :
"הנה יש לנו עוד מספר נרקסיסטי" - המנחה והשחקנים מאשרים האחד עם השני.
"כן, אנו עדיין שומעים את הסיפור שמתחת ויכולים לעשות אותו" השחקנים מתכוננים לגלם את הסיפור.
אוקי, בקצרה זה בסדר" - המנחה נתנה רשות לא להקדיש זמן רב למספר הזה.
צוות השחקנים קיבל את התמיכה וההבנה של המנחה. היינו בתוך זה ביחד ותפקדנו כצוות. היא שאלה אם אנחנו מוכנים "לעשות את זה" עבורו. היא זיהתה את העמדה שבה הוא ניסה לשים אותנו והיא בדקה על מנת לראות האם גם אנחנו זיהינו את זה. לפעמים זה מספיק.
בלי קשר לאופן שבו דיבר הצלחנו לזהות את המהות של הסיפור. יכולנו להקשיב מעבר לכך ולא להישאר קפואים מהעלבון כלפי המתנה שאנחנו מבקשים לתת. הלכנו מעבר לציפיותיו. היינו גם מאוד מודעים למה שהיה מתחת לסיפור – החלק שבו הוא לא הכיר – האהבה שהלכה לאיבוד. הראינו את האהבה ואת אובדן האהבה שלאחר מכן, אותן הוא בקושי הזכיר ולמעשה המעיט בחשיבותן על ידי הפרשנות הקומית שהוא נתן לרגעי המאבק שלו.
אך אם לא היתה מתרחשת התקשורת הטלפתית הרגעית עם המנחה ולא היינו מקבלים תחושה עמוקה יותר של הסיפור, אנחנו כשחקנים, היינו נמצאים בסיכון להיות בעמדת נחיתות מניסיונו של המספר לספק את תשוקתו ולהשתמש בנו.
"שריקת המפוח" קראנו לחץ שעולה מהמקרה הזה. המנחה חייב לאפשר לכולם לדעת שאנחנו "יודעים מה קורה" (אפילו אם להם אין מושג). מספר מהסוג של "הכל סובב סביבי" לא באמת משחק בתוך כללי המשחק. המנחה חייב להעביר את החוקים מבלי לציינם במפורש. למעשה המנחה אומר "זה לא העניין האמיתי פה, אבל נמשיך לשחק".
אני לא זוכרת במדויק מה אמרה ג'ו המנחה בראיון אבל ייתכן שזה היה משהו בסגנון "פלייבק הוא לא אודות מציאת הסיפור שיאתגר את כישורי השחקנים. אבל לפעמים אנשים מרגישים צורך למצוא ולספר לנו סיפורים מהסוג הזה למרות זאת. בוא נראה.... בדרך כלל יש סיבה נוספת, ייתכן לא ידועה, לספר את הסיפור." היא ציינה את קריאת התיגר של המספר על השחקנים ואת העובדה שזה בלתי הולם. היא גם הודיעה שזה לא יעצור אותנו, ויתרה מכך, השיבה חלק מן המסתורין בחזרה.
כשהיא העבירה לנו את הסיפור ייתכן שעשתה את זה באופן שעורר את השליטה שלנו ואת האומנותיות. "אז עכשיו כולנו שמענו את הסיפור, אבל בואו נראה מה השחקנים שלנו יעשו איתו. אתה (למספר) עלול להיות מופתע לראות את זה.".
תשומת הלב של הקבוצה להגן כך על הריטואל שומרת בתורה על הקשר שלנו עם הקהל, הכבוד שלהם לתיאטרון פלייבק, ותחושת הביטחון להמשיך לספר. ג'ק, חבר מהקהל, סיפר לי מאוחר יותר שהוא היה מבועת, "זה היה כל כך מלא בתאוות סיפוק עצמי. הוא שם לצחוק נושאים אישיים רציניים – אפילו אם הם היו שלו – לפני כולם. וייתכן שבגלל שהיה שחקן ידוע בעצמו זה הרגיש כאילו הוא קרא תיגר במיוחד על השחקנים עצמם". ג'ק חווה את המספר כמתנשא וכמי שמתנהג בזלזול באופן שבו סיפר את סיפורו. ג'ק אמר שתגובת המספר לשיקופים של הסיפור שלו היתה תדהמה. "זה היה רגע הפלייבק העצמתי ביותר שראיתי אי פעם". אתם הצלחתם לשלוף עומק רגשי מהסיפור ולתת לו מתנה בחזרה. ראיתי אותו עובר טרנספורמציה. הוא עצר את דמעותיו בקושי, המום מהעומק והרגשות שעלו בשיקופים.
ג'ק מדווח שזה היה "רגע הפלייבק העצמתי ביותר שהוא אי פעם חווה". ג'ק היה במופעי פלייבק רבים וראה הרבה מאוד פלייבק טוב, אך הרגע הזה בולט מעל כולם מכיוון שהוא חווה את ההפרה של תחושת הביטחון והטיפול המיומן של הצוות בתגובתו. בנוסף הוא היה עד לטרנספורמציה חזקה של המספר.
חץ נוסף של התערבות במקרה של מספר נרקסיסטי, הוא "ביצוע טכניקה קצרה". משתמשים בטכניקות קצרות, ובעיקר בפלואידים, מכל מיני סיבות וזו אחת מהן. מנחה יכול לשנות את הכיוון של הראיון לשאלות פשוטות שיספיקו לטכניקה קצרה. "אנחנו הולכים לראות את זה בצורה מעט שונה. אני חושבת שנראה את זה בפלואיד." המנחה מודיע למספר ולקהל וגם כרמז לצוות השחקנים. ניתן גם לשאול את המספר לגבי רגע עיקרי בסיפור ואז לשאול לגבי התחושה ולהכריז שנראה את זה בפלואידים. טכניקות קצרות אחרות שעשויות ללכוד את מהות הסיפור היא נרטיב V, מונולוגים או פסל מצטבר. פתרון מעין זה מעביר את הפוקוס במהירות מהמספר ומפנה מקום למספר חדש על כיסא המספר.
האופן שבו מסופר סיפור בדומה לדוגמא לעיל יכול להוות הפרה בוטה וברורה של תחושת הביטחון. לעיתים זה יכול להיות עדין, כך שרק חסידי פלייבק נלהבים יוכלו לזהות את ההפרה. למדתי לראשונה על הפרה מסוג זה כאשר הייתי בסדנא שנתית בבית הספר לתיאטרון פלייבק. הסדנא הועברה על ידי כריסטיאן פני ובאוו הוסקינג, תוך שהפוקוס היה על העמקת כישורי המשחק והדגשה של "הרגע המלכותי". הרעיון היה לבחון בין היתר לבחון איך לגלם סצינות אלימות או אינטימיות באופן שאינו פשוטו כמשמעו. בסוף היום הראשון סופר סיפור על רומן שכלל סצינת אהבה קצרה, אך לוהטת. השחקנים הצליחו להשתמש בגופם ובבגדיהם על מנת להעביר את התשוקה ואת האיחוד המיני. כאשר חזרנו למספרת לשמוע את תגובתה, היא היתה מרוצה מהמשחק וציינה שהיא רצתה לדעת "איך הם יעשו את זה". למדתי במהירה שהיו אלו מילות של אזהרה.
השיעור הסתיים אבל מיד בבוקר למחרת ניהלנו שיחה רצינית לגבי ההפרה שאני אפילו לא שמתי לב אליה. האווירה בחדר היתה כבדה. באוו וכריסטיאן היו מאופקות אך הגנו כלוחמות חזקות על משהו שאני אפילו לא הייתי מודעת לו, ובטח שלא עקב ארוע שחשבתי אותו לסיפור תמים. אחרי הכל, היינו בסיטואציה של סדנת עבודה, וביקשנו סיפורים שיהיו חומר לעבודה עליו. הנה קם מישהו לספר את הסיפור רק למטרה הזו. מדוע יש בזה משום הפרה?
רבים מהנוכחים בחדר למדו בפעם הראשונה עיקרון חשוב שגם, ואולי במיוחד, בסיטואציה של סדנא, תחושת הביטחון והריטואל הם ערכים עליונים. לספר סיפור רק כדי לראות איך עשינו אותו היא לא מטרה אתית בשביל לספר סיפור. בפלייבק אנחנו נכנעים לתהליך של סיפורים העולים באופן טבעי אורגני שיענו על צרכינו. אסור לנו, במיוחד כשחקני פלייבק, לאבד את האמונה בהוד מלכותה : הסיפור שתנחה אותנו.
באוו וכריסטיאן יכלו לתת דוגמאות על ההשפעה המחרבת על שחקנים ויכולתם להיות בנתינה ויצירתיות כאשר רואים בהם רק "קופים" שנותנים הופעה. באוו, עם דמעות בעיניה תיארה בחמלה אירוע אחד שבו קבוצתה האהובה היתה זקוקה במיוחד להגנה. היתה זו החוויה הזו שבאמת גרמה לי להיות מודעת לטיפול העדין והרציף שמנחה צריך לעשות כדי לשמור על קבוצתו בטוחה, כך שיוכלו להיות פתוחים ומוכנים להשתתף בתיאטרון המקודש הזה.
בכל מופע פלייבק, אני יודעת שאצא ממנו אחרת כי בכל מופע יש את ההזדמנות להשתנות ולצמוח. ככל שאני ממשיכה לחוות את ריטואל הפלייבק אני מודעת ומתכווננת לכך שלכל מי שנוכח יש את ההזדמנות לעבור טרנספורמציה, גם אם קטנה. אם אני שחקנית, מנחה או מוסיקאית, אני משתתפת במה שהופך את הקרקע לפורייה ומאפשר לזה לקרות.
כל חץ בערכה שלי משקף תהליך של טרנספורמציה שלי. אני חייבת לזהות את הגורם "המחבל", לקרוא לו בשם, למצוא בתוכי את המקום בתוכי שמבוהל ולהבין את הפחד שלי על ידי מציאת האמת. ואז מתוך חמלה, תבונה ונועם אני מעצבת את החץ המתאים.
כל חזרה וכל מופע הביאו אותי להבנה עמוקה יותר של העולם שלי. זה עול כבד יותר לשאת, אך אור בהיר יותר וזוהר. אני יודעת איזו טרנספורמציה עברתי. אני יודעת שמרחב החמלה והאמפטיה שלי הועמקו והתרחבו. אך הדרמטית ביותר היא ההבנה שהכוח של הסיפור צמח בי כמעט לדרגת קדושה דתית. אני מייחסת חלק גדול מהצמיחה האישית הזו לתחושת הביטחון והאהבה שאופפות את חווית הפלייבק שלי.
** This material is made publicly available by the Centre for Playback Theatre and remains the intellectual property of its author**
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה